זאת פריקה רגשית.

עוד יום ועוד יום ועוד יום ועוד יום.....
תמיד אותו הדבר...
אני חייבת לחייך, אחרת הם ישימו לב לשברים, אני מתפרקת לאט לאט, ואף אחד לא שם לב, קודם התחלתי לעשן, ועכשיו אני שותה... תמיד יש דרמה חדשה, אני רוצה להפסיק עם זה, אני רוצה לחיות פשוט, אבל זה קשה. כולם אומרים לי שאני אהובה, אבל הדבר היחיד שאני מרגישה זה רק סוג של נטישה, אהבה זה דביק מדי בשבילי ובאותו הזמן אני כל כך זקוקה לאהבה הזאת.
כואב לי להמשיך להעמיד פנים, למרות שהכל עבר לפני המון שנים, אני עדיין משחקת לפי התסריט שאני כתבתי, התסריט הנורא שמגן עלי. אני צינית כי ככה למדתי לתקשר, אני רצינית כי ככה למדתי להגיב, אני טובעת בהתמכרות שלי כדי לשכוח, אני בורחת כי ככה שרדתי עד עכשיו.
אני לא מבקשת עזרה, אני לא רוצה בה, למדתי עם השנים איך לדאוג לעצמי. אני מבקשת אוזן אנונימית שתקשיב להרגשה שאני חשה בעקבות מה שעברתי, אני מבקשת אהבה במקומות שאני לא אמורה לבקש, אבל אין לי משפחה מורחבת, והמשפחה שנשארה לי לא יכולה לדעת על הדברים שאני מרגישה. כי אני לא מפרקת שום משפחה, אני לא בורחת מאלה שהיו לצידי, אני בורחת מאלה שעזבו אותי ורצו שארקב.
רק שבת, שבת זה הזמן שאני באמת מרגישה אני, שאני באמת מרגישה טוב.