איך נשים בכלל מעזות להגיד שיותר קשה לחכות בבית מאשר להיות בעזה?

כשהכאב של המשפחות ככ גדול הן לפעמים חושבות שיעדיפו לסבול בשבי עם הקרובים שלהם כי בחיים הרגילים שלהם הם לא מצליחים לחזור לשגרה ולבילויים בלי הוודאות של מה קורה למשפחה שלהם בשבי

אח שלי היה בעזה והראה לנו סרטונים שהוא צילם והוא לא כל-כך סבל שם
מצד שני יש נשים שהכוחות הנפשיים שלהן מתמוטטים כי הן לבד על מלא ילדים והן לא יכולות לעשות כלום ביום-יום כי יש להן מחויבויות למשפחה

מי בכלל משווה קושי זה אינדיבידואלי
לשתיהם קשה
אבל בהחלט זה נורא קשה להיות בבית להמשיך לנהל אותו רגיל, לעבוד, לטפל בילדים ולחיות עם דאגה מתמדת ברמה כזאת שכל רכב שעובר בלילה או צלצול טלפון של מספר לא מוכר מבהיל למות.
הדאגה הזאת זה דבר קשה בטירוףף

אמאלה כולכם באמת מצדיקים את הדעה הזו?אמאלה מה ישלכם

אני חושבת שאפשר להבין את הקושי של אותן נשים, ואפשר להבין מאיפה מגיעה ההשוואה גם אם ברמת העיקרון לא רואים בזה היגיון.
הקושי הוא אינדיבידואלי, למרות שמן הסתם קיימת סכנת חיים לגברים שבעזה

אבל כמובן שזה משהו אחר לכעוס על הגבר ולומר שהוא נטש (ראיינו מישהי שאמרה את זה)

בלי דיון הכי קשה בעזה
לאזרחים ולחטופים אבל זה כמו לומר למישהו שהחבר הכי טוב שלו מת "יותר כואב לאנשים שאיבדו את אמא שלהם"

ההשוואה טיפשית

אני מזכירה שמי שיושב בבית חווה אי וודאות והוא לא יודע מה קורה בעזה. וזה קשה!
כמובן שאין השוואה בכלל, אבל לא לזלזל בנשים שיושבות בבית ולא יודעות מה שלום הבעלים/ילדים שלהם

אל תשווה,
אבא שלי לא מזמן חזר ממילואים והיה בעזה וזה, וכן, גם אמא שלי סבלה, שניהם סבלו באותה מידה, יש לי אחים קטנים, זה קשה להישאר עם ילדים קטנים לבד בבית שלושה חודשים...

מהבחינה הנפשית אפשר לקבל את ההגיון

אתה ממש אבל ממש לא יכול לזלזל באישה עם ילדים שאשכרה בעלה והאבא לילדים שלה נמצא בעזה והיא נמצאת בחוסר וודאות מוחלט מה קורה לו אם הוא חי או מת מה הוא עושה כרגע הוא יכול בכל רגע למות ולפחות הוא יכול להיות רגוע שלא יקרה לה כלום אבל היא צריכה לטפל בכל הילדים שלה בלי עזרה וגם להיות לחוצה כל היום ולחשוב עליו כל הזמן ברור שקשה גם בעזה אבל תחשוב שהמצב הנפשי של האישה הכי גרוע שיכול להיות והיא סובלת כל יום ולא יכולה גם להראות את זה כי היא צריכה להיראות חזקה כלפי הילדים שלה ולא נדבר על אמא שהבן שלה נמצא בעזה שזה בכלל הדבר הכי עצוב שאף אמא לא רוצה לעבור אשכרה לגדל מישהו 20 שנה ואפילו יותר והוא ילך לך ברגע ותחשוב על אמא שיודעת שהבן שלה נמצא בשום מקום והוא יכול למות בכל רגע ואת לא יכולה להגן עליו זה הדבר הכי כואב שיכול להיות ותאמין לי שיש גם המון בעזה שלא אכפת להם למות עבור המדינה והאימהות האחיות וכל המשפחה שלהם צריכים לסבול אם יקרה להם משהו הנפש שלהם תמות אם הם ימותו והאלה שבעזה אולי נלחמו בשביל המדינה אבל המחיר הנפשי של אמא שלהם או הבת זוג או כל מישהו אחר הרבה יותר גדול

אני לא אומרת שזה תמיד אבל יש חיילים שאני מכירה שסך הכל נהנים שם חוץ מהמשימות של ממש

אנונימית, את צודקת ואני מסכימה עם כל מילה שלך

^^^מסכימה עם כל מילה

צודק

כן אי אפשר להשוות
ומי שמשווה פשוט לא מבין מה זה אשכרה להיות שם

ברור שזה מאוד קשה אבל איך אפשר להשוות- הוא פאקינג נלחם במחבלים

אני חושבת שזה משהו מאוד אנוכי להגיד.
זה בסדר להרגיש את זה, זה מובן ואני לא אשפוט אף אחד שמרגיש בחיסרון של בן אדם שנלחם, ודואג לחיים של היקר לו מכל.
אבל בתור לוחמת שבשביעי באוקטובר הייתה בגבול עזה, וסגרתי שם 35 יום, היה לי יותר קשה מלהיות שם בסיטואציה הזו, לשמוע את האנשים שקרובים אליי במקום לעודד אותי ב-"כל הכבוד לך שאת עושה את מה שאת עושה".
אומרים לי "תחזרי כבר הביתה אנחנו צריכים לראות אותך".

אני מבינה את הצורך.
אני מבינה את הרצון.
ואני מבינה את הכאב.
גם אני כשאני שם אני מתגעגעת,
כאב לי מאוד,
והיה לי את כל הרצון שבעולם באותם רגעים להיות בבית וממש לא באשקלון, ממש לא בשדרות, וממש לא עם מחבלים נתעבים על מכוניות שיורים על כל מה שזז.

אבל זו הסיטואציה, ואנשים תורמים את מה שצריך בעבור מאבק משותף, להיות רחוק מהאוהבים שלך זו הקרבה.
להיות רחוק מהמשפחה שלך זו הקרבה.
וזו הקרבה ששני הצדדים נותנים.
אבל בגלל זה גם אלו שבבית צריכים לדעת להגיד "אנחנו נהיה בסדר את תתעסקי בלשרוד שם ולעשות תעבודה שלך, אנחנו בטוחים בבית ונחכה לך כשתחזרי."
זה מה שמי ששם נלחם צריך לשמוע.
לפחות לדעתי מהמקום שלי לא רוצה לדבר בשם אחרים.

אי אפשר להשוות בין קושי לקושי.
כן זה קשה להיות בעזה אבל לא כולם באמת נלחמים כל יום אני מכירה אנשים שהיו שם ולפי טענתם לא עשות כלום מעניין. לחכות לבעלך/ לבן זוג שלך/ לבן שלך במיוחד אם אתה צריכה לטפל בילדים תוך כדי זה באמת ממש קשה אי אפשר להשוות אבל עדייןבאמת ששניהם קשים.
מחכה למינוסים:)

אין צורך להוריד מסבל של אחרים בשביל להעלות סבל אחר..
הסבל בעזה הוא פיזי, הסבל בבית הוא נפשי.
זה לקפוץ בפחד מכל דפיקה בדלת.
זה לא להצליח לישון כן מה אם בעלי/אחי/הבן שלי לא יחזור?
זה לגדל לבד את הילדים שכל כל רוצים את אבא שלהם.
זה להתפלל כל יום שהוא יחזור כבר הביתה.
זה שהסיוט הכי גדול יהיה שיופיעו שלוש חיילים בפתח הדלת.
יש הרבה מעמסה גם על הנשים בבית, לא לשפוט. ברור שקשה בעזה, וכולנו היינו מתים מזמן אם לא החיילים הגיבורים שלנו, אבל אל תורידו לאחרים. ציו לכולם את המקום שלהם.

אין צורך להשוות
וברור שאיפה שיש סכנת חיים המצב אחר.
אבל גם להיות בבית בתנאים הכי טובים שיש זה סיוט. הן חיות בפחד מטורף באופן מתמיד על האנשים שהן אוהבות ומלאות ברגשות אשם בדיוק על הדברים שציינת. על הבית החם והביטחון.
ברור שאין זה אותו הדבר אבל לא צריך לקבוע מה קשה ומה לא.
זה שלהיות בעזה זה קשה (ומוערך) לא אומר שלהיות בבית זה לא קשה גם.

^מסכימה עם כל מילה. ומה אתה כל כך נעלב? לאנשים כואב בכל מיני מקומות בארץ ומחוץ לה כרגע, למה בכלל להתעסק בלמי כואב יותר? אין טעם להשוות בין הדברים. שניהם נוראיים, שניהם מביאים כאב וסבל, ואנשים כמוך שמקטינים דברים קשים שאנשים עוברים והופכים אותם לדבר חדר משמעות, מגעילים אותי.

אבל תחשוב שבעזה יש לך ודאות של מה קורה. האי ודאות יכולה לשגע אותך, ושם לפחות אתה בערך יודע מה קורה

וכן, אי אפשר להשוות בין סוגים שונים של סבל

למה להכליל את כל הנשים?

זה קשה, אבל לא יותר מלהיות בעזה חדמש

מי אמרה שזה יותר קשה? לכל אחת ואחד יש את הסבל שלה, יש אנשים שקשה להם יותר ויש אנשים שקשה להם פחות בלי קשה לאופי המצב בהשוואה למצבים אחרים. לכל אחת מותר להרגיש את הכאב שלה וזה לגמרי תקף ולגיטימי ולאף אחד אין זכות לשפוט את זה.

זה אכן קשה, אבל לא באותה הרמה המסכנת חיים של כניסה רגלית לעזה, זה הגיוני לסבול מדאגה עד לבעיות מנטליות, אבל זה לא נכון להשוות את זה ללוחמה פיזית, המתח והלחץ כשאתה נמצא מול מחבלים, המחשבות על האם תשרוד או לא