איך אנשים בעצם נכנסים לדיכאון?

גם וגם

זה נובע בדרך כלל מכל מינה כמו אכזבה פרידה משהו כמו נגיד גירושים אן פרידה מחבר או פשוט מרמור שאתה מרגיש שאתה לא מספק את הרצונות שלך מספיק אכזבה עצמית

שואל השאלה:
^ אבל האם בן אדם יכול לכפות על עצמו להיות בדיכאון? יש מצבים שבהם בן אדם יכול להכריח את עצמו ולגרום לעצמו במבחירה אישית להכנס לדיכאון?

^ הכל אפשרי ויכול לגרום לדיכאון

יש ממצאים שמעידים על זה שלדיכאון יש גם חלק גנטי. ככה שעובדתית יש אנשים שהסיכויים שלהם לא עובדים לטובתם.
ומעבר לגנטיקה, כאשר אדם חווה חוויה לא נעימה ולא טובה זה מביא לתוצאה של חוסר הפרשה של הורמוני דופמין/סרטונין שמספקים תחושות טובות.
כולם חווים אירועים לא טובים בחיים, אבל כשיש מערכת התמודדות טובה עבור הבן אדם האיזון ההורמונלי בסופו של דבר נשמר.
אבל במקרים שבהם אין מערכת התמודדות טובה, והאירועים הלא טובים חוזרים על עצמם שוב ושוב, ויש השפעות שליליות מהסביבה- זה יכול לגרום למצב שבו האיזון ההורמונלי לא נשמר, ואז גם כשאין אירועים רעים - המוח לא מפריש דופמין/סרטונין, או שכן מופרשים אז הם נספגים חזרה מהר מדי, ובכך יש תחושה מתמדת של עצבות, חוסר אונים וכו'.
בסופו של דבר אף אחד לא בוחר להיכנס לדיכאון.

בתוך אחד שחווה את זה בעצמו זה פשוט קורה גם כי יש תקופות שאין בהם חברים ובודדים וגם בגלל טראומה

ברור שיש מכרים גם כאלה עדיף ללכת לטיפול פסיכולוגי כי זה כבר משהו בראש שלך אתה מכפה על עצמך דיכאון זה כבר משהו שצריך לטפל בו אחרת זה יכול להדרדר

שואל השאלה:
אני מבינה שאף אחד לא יבחר בעצמו וmalia התשובה שלך נורא עזרה לי כן, אבל האם בן אדם יכול לגרום לעצמו מבחירה להכנס לדיכאון? אם יש בן אדם והוא רוצה להיות בדכאון האם הוא יכול לגרום לעצמו להיכנס לדכאון איכשהו?

שואל השאלה:
^^ אז זה כן אפשרי שאדם מסוים ירצה להכנס לדיכאון ויגרום לעצמו להכנס לדיכאון?

כן לדפוק לעצמו את החיים להתנתק מכולם ולהיות בודד

לא^^ אי אפשר מבחירה.

בעיקרון כן אפשר מבחירה אם אתה גורם לעצמך לדיכאון לדוגמא לא יוצא מהבית בכלל ועושה פעולות שמדכאות אותך אתה תיכנס לדיכאון בסופו של דבר

שואל השאלה:
אז אם יש בן אדם מסוים ומה שמביא לו שמחה זה להיות עצוב ולהרגיש כאילו אין לו אף אחד ולהרגיש ריקנות ומה שהוא רק רוצה זה להיות בדיכאון הוא לא יכול לעשות זאת מבחירה ולכפות על עצמו דיכאון?

^ איך זה הגיוני שמה שאמרת גורם לשמחה לאותו הבן אדם ?

שואל השאלה:
זה לא הגיוני וזה למה אני שואלת את זה...
יש בן אדם מסוים והוא אוהב כשהוא מרגיש ריקנות וחוסר מטרה לחיים וכל מה שהוא רוצה זה להיות בדיכאון כי הוא "אוהב" ו"שמח" כשהוא מרגיש ריקנות אז הוא רוצה להיות בדיכאון כדי שירגיש יותר טוב
זה נשמע ממש לא הגיוני אבל אני לא יודעת איך להסביר כאילו בן אדם שמה שמביא לו שמחה לחיים זה כשהוא מרגיש שאין משמעות לחיים ושהוא ריק מבפנים ולאף אחד לא איכפת ממנו

^ החשיבה הזאת באה כנראה ממקום שהוא לא מאמין בעצמו ממש והוא מרגיש שאין תקווה לחיים אז הוא מעדיף להישאר באיזור הנוחות כי זה מה שעושה לו טוב ובסופו של דבר זה ידפוק אותו אבל בחירה של אותו הבן אדם וזאת כנראה הסיבה שזה עושה לו טוב, כי הוא לא צריך להתאמץ כדי לשנות את החיים שלו שיהיו יותר טובים וכמו שהוא היה חולם שיהיו

^^ צריך לעשות אבחנה בין שמחה לבין נוחות.
אנשים שמרגישים בודדים, עצובים ומדוכאים הרבה מאוד זמן באיזשהו שלב כבר לא סומכים על תחושות שמחות.
כל תחושה שהיא טובה מביאה איתה תקווה, והם התאכזבו כל כך הרבה פעמים ונפגעו אחרי שהרגישו תחושות טובות שהם כבר לא סומכים על זה, ומה שיותר מוכר להם ו"נוח" להם זה הדיכאון.
הדיכאון הופך להיות אזור הנוחות, ולא רוצים לנסות להיות שמחים ואפילו דוחים הזדמנויות שיביאו טוב ושמחה כי לא מאמינים שהשמחה הזאת תישאר. אז מעדיפים למנוע את האכזבה עוד פעם, ולהישאר פשוט במקום המוכר והרגיל שזה הדיכאון.

שואל השאלה:
^ אז הבן אדם שתיארתי בעצם מעדיף להיות באזור הנוחות?

נשמע ככה.

אז ככה- זאת שאלה מאוד מעניינת ואני אנסה לענות עליה. ממשיכה את התגובה של malia לגבי איך נוצר דכאון. נאמר כבר שלדכאון יש בסיס גנטי. למעשה לכל הפרעות הנפש יש בסיס גנטי ואספקט סביבתי, והפרעות שונות זו מזו גם במשקל שיש לכל חלק בהיווצרות ההפרעה: למשל, בסכיזופרניה ובביפולר יש משקל מאוד גדול לגנטיקה, אבל בדכאון יש משקל לא רע לסביבה. זה רלוונטי, כי דברים כמו התעללות בילדות או פגעי סביבה כמו רעלים עשויים לגרום להתפתחות דכאון, והתגובה השנייה ביותר הנפוצה לאירוע טראומטי הוא דכאון (הראשון אגב הוא לא תסמונת פוסט טראומטית אלא חרדה. ptsd הוא השלישי הכי נפוץ). מחקר הaces הנודע חילק אנשים לפי כמות אירועי הדחק שהם חוו בילדות (הזנחה, גירושין, מחלה...) ומצא שכמות גדולה של אירועי דחק מגבירה את הסיכוי לחוות דכאון בבגרות (וגם מחלות פיזיות, אגב, כמו מחלות לב והתנהגויות כמו עישון או אובדנות). מה שאומר שיש פה יכולת "לייצר" דכאון שהיא לא רעה בהשוואה להפרעות אחרות בהן הגנטיקה משחקת יותר תפקיד בקביעה מי יפתח את ההפרעה ומי לא.
אבל הממצא אולי המעניין ביותר, שמובא לעתים כתמיכה באחד העקרונות שמאחורי טיפול cbt, מראה שבמקום לחשוב שגנטיקה+סביבה ישפיעו על התנהגות בלבד והקשר הזה הוא חד כיווני, המצב הוא מורכב יותר- התנהגות משפיעה חזרה על ההפרעה והסימפטומים. זאת אומרת, לעשות ספורט יכול להוציא מאפיזודה דכאונית (ואכן נמצא שספורט אפקטיבי לעתים כמו ssris), ולעשות דברים כמו להפגש עם חברים ולנקוט בתזונה נכונה יכול לשפר את חוויית הדכאון ולהקל על הסימפטומים.
אבל לעיקר- זה גם אומר שאפשר להרע את המצב. אז המחקר הוא מחקר שגייס מספר של סטודנטים לפסיכולוגיה *ללא רקע פסיכולוגי וללא הפרעת ocd*. הסטודנטים קיבלו רשימה של מטלות, למשל: לפני שאתה יוצא מהבית תבדוק 5 פעמים אם נעלת את הדלת. לפני השינה תבדוק שסגרת את המקרר והגז לא דולק. נשמע כמו ocd, נכון? אחרי שבוע של התנהגויות יומיות שכאלה נגמר הניסוי. הנה החלק המעניין: אחרי תקופה לאחר גמר הניסוי ביקשו מאותם סטודנטים לחזור למעבדה ולעבור אבחון ocd, ורובם היו מקבלים אבחון, כלומר מעל הסף הקליני, למרות שהניסוי כבר נגמר ולמרות שלא היה להם ocd לפניו. מה זה אומר? זה אומר שאפשר ליצור ocd אם מתנהגים כאילו יש ocd ומבצעים טקסים ובדיקות באובססיביות.
אז המסקנה מכל מה שאמרתי היא שלעשות דברים כמו להמנע מקשרים חברתיים, לא לאכול ולישון כמו שצריך, לא לצאת מהבית ולא לבצע פעילות גופנית עשויים במקרים מסוימים להוביל לסימפטומים דכאוניים גם אם אין דכאון לפני כן. אז כן, אני פתוחה לרעיון ש"ליצור" דכאון זה אפשרי, יש לזה תקדים בocd.

שואל השאלה:
תודה הייתי מביאה חך פרח אבל נגמרו לי הפרחים