הראש שלי כל היום על החטופים ועל החיילים שם בעזה. והטיקטוק מראה לי מלא קברים של אנשים שנהרגו בשבעה באוקטובר.לא יכולה יותר

(פריקה) אני לא ישנה בלילה בגלל זה. אני כל הזמן חושבת אם זאת הייתי אני. ואני מבינה למה רוצים להמשיך את הלחימה ולא להגיע לעסקה אבל זה עוד יותר מכניס אותי לחרדות שירצחו אותם שם בגלל שאין להם כבר מה להפסיד לחמאס. וזה יכל להיות כל אחד מאיתנו עכשיו. בנוסף בן דוד שלי צנחן בסדיר בעזה ואני ממש מפחדת עליו בא לי שזה ייגמר כבר. ולמרות שאי אפשר כבר להציל את האנשים שאיבדנו הראש שלי כל הזמן מדמיינת את הפרצופים שלהם ואת השמות שלהם ואם זה לא מספיק אז מלא סרטונים עליהם בטיקטוק. אם אתם מכירים את הטרנדים האלה( מה אפשר לספר עלייך, ומי ירפא לבי, כמו כל יום...) ומצד אחד זה טוב לזכור אותם מצד שני אני מרגישה שזה ממוטט אותי ואם אני אשבר אז אני אתן לחמאס לנצח ולהוריד את המורל. אבל המצב ממש קשה והורג אותי ופשוט בא לי שייגמר כבר או שימציאו מכונת זמן ושמישהו יחזור ללפני השישי באוקטובר להציל את העם שלנו.