זה כלכך מעצבן שרק אחרי שאני מרגיש בנוח

שואל השאלה:
^ ענית לא על מה ? השאלה האחרונה ?

לטלט

אני יכולה להגיד כמישהי במצב די זהה ברוב המקרים שזה פשוט דורש לא לחשוב יותר מדי על מה שקורה באותו הרגע, להסתובב עם חיוך ולמצוא נקודות חיבור עם הבן אדם שמולך, דברים שבטוח משותפים לשניכם (למשל בית ספר, או משהו לגבי המסגרת שדרכה נפגשתם וכדומה) ולהוביל דבר אחד לאחר
וזה בסדר גמור וטבעי לגמרי לא להרגיש הצלחה בזה, אבל זה לא חייב להיות גורל קבוע וזה כן משהו שאפשר לעבוד עליו.