שאלה רגע איך הייתם לפני שטיפלתם בעצמכם נפשית ואיך הייתם אחרי שטיפלתם בעצמכם נפשית?

חסרת ביטחון ועמוד שדרה, סמרטוט רצפה של אנשים, לא עומדת על שלי, אוברטינקינג ברמות לא בריאות כבר, פוגעת בעצמי.
עכשיו אני עם הפסיכולוגית שלי כבר שנה ויש לי פי אלף יותר ביטחון עצמי, אני לא פחדץ לעמוד על שלי/לדבר בכיתה, אני עושה מה שאני אוהבת והדעות של אחרים עליי הרבה פחות מעניינות אותי, אני הרבה יותר זורמת ופחות חושבת על כל דבר קטן שעשיתי, למדתי דרך אחרת לשחרר את כל הלחץ והכעסים וההדחקות שהיו בתוכי, אני מכירה את עצמי טוב יותר.

הייתי שמחה יותר מאשר עכשיו. הייתי עצמאית יותר. הייתה לי תקווה. היה לי חופש. ידעתי מי אני ומה אני רוצה. רציתי לחיות.
עכשיו איבדתי אפילו את ההיאחזות בהפרעה שלי, וזה מרגיש כאילו איבדתי אותה אחרי שאיבדתי את עצמי.

לפני לא הייתי מסוגלת לקום מהמיטה, אחלתי ארוחה ביום ואפילו להתקלח כמעט ולא הייתי מסוגלת, לא הייתי מסוגלת ליצור קשרים עם אנשים, לדבר עם אנשים זרים (אם זה נותני שירות או מורים או ילדים בגיל שלי) לא הייתי מסוגלת בכלל, רוב הזמן פשוט הייתי מנותקת מהמציאות, בוהה ובאמת לא עושה כלום ולא מסוגלת להרגיש זה טיפה מוזר אבל הייתי מאוד אדישה באופן לא טוב
אחרי עדיין טיפה קשה לי לדבר עם זרים אבל אני מצליחה להתמודד עם זה, יש לי יחסית הרבה חברות שאני שומרת איתן על קשר רציף ונפגשת איתן, אני בקושי במיטה (אני גם לא ממש מרשה לעצמי כדי לא לשקוע שוב למה שהיה אבל אני גם לא מרגישה יותר מדי צורך), אני אוכלת הרבה יותר ופחות חושבת על מה וכמה אני אוכלת, אני באמת יוצרת קשרים אם אנשים ומצליחה לתקשר ולקחת חלק פעיל בשיחה, אני באופן כללי מוצאת הרבה יותר מקומות לשמוח, אני לפעמים באמת כשצריך וכשיש סיבה לזה אני עצובה ובוכה (שלבכות זה משהו שלא הייתי מסוגלת לפני), ובכללי אני פשוט במקום הרבה יותר טוב
חשוב להבהיר שאני עדיין בטיפול פסיכולוגי אבל לא פסיכיאטרי ושהייתה תקופה שלקחתי כדורים פסיכיאטריים