פשוט קשה לי עם זה שכולם מתנהלים כאילו הכל רגיל שכשיש לנו אחים בשבי..(המשך)

אני יודעת שאין לי כל כך מה לעשות עם זה אבל זה פשוט משגע אותי לחשוב על זה שבזמן שאני אוכלת, ישנה, מתקלחת, צוחקת ועוד דברים בסיסיים שאני עושה יש בנתיים אנשים, ילדים ותינוקות בשבי וזה עושה לי מצפון בכל דבר שאני עושה אבל זה לא מה שמפריע לי. מה שמפריע לי זה שהכל כרגיל כאילו אין אנשים שמאז השביעי באוקטובר החיים שלהם התהפכו לגמרי עד עכשיו. זה ילד של מישהו, זה אבא או אמא של מישהו, זה חבר/ה או בן/ת זוג של מישהו ואף אחד לא יודע כלום.. מה זה לחגוג אשכרה סילבסטר כשיש ילדים בשבי איך אפשר לחגוג או לחשוב על זה בכלל כשיש שם כל כך הרבה אנשים שאין להם חיים וזה לא סתם אנשים זה אחים שלנו. אני פשוט מרגישה חור ענק בלב שלי ואני לא מבינה איך כל המדינה הזאת לא מתהפכת מיליון פעמים ועושה משהו עם זה (אני כבר לא מדברת על חיילים) גם אזרחים פשוט להזכיר אותם בכל מקום כי מבחינתי עד שהם לא חוזרים הביתה כל יום זה יום הזיכרון! מה דעתכם על כל המצב הזה?