משהו שכתבתי בתחילת המלחמה... מה דעתכם?

אין מספיק מילים שיתארו את הכאב, הידיעה שאתה יושב שם בצד השני מסתכל על אותו ירח כמוני אבל הנוף כול כך שונה, הידיעה הכואבת שאומנם אנחנו באותו גיל אך אתה מחזיק נשק כדאי לחיות, על הזוועות שחווית וראית אנחנו לא נעז לדבר גם לא בעוד שנים ושנינו יודעים שגם שתהיה נשוי או אבא או סבא לנכדים בכול פעם שתפרוץ מלחמה או תהיה אזעקה אתה תעמוד שם שוב באותו שדה קרב מוקף באנשים שכבר לא יחזרו מהמלחמה הזאת בחיים....אז אני אשן בבטחה בבית במיטה בידיעה שאתה והם נלחמתם כדאי שלי תהיה מדינה...