מה הדבר הראשון שהרגשתם וחשבתם שהבנתם מה קורא ב7.10?

חרדה, פחדתי שגם בצפון ישר תתחיל מלחמה ויהיו מחבלים בכל הארץ

ידעתי והרגשתי ישר שזו מלחמה שתימשך הרבה מאוד זמן

מה קורה עם ה*
השאלה בחמות בזכותי...

תחושה מוזרה שמתרחש משהו גדול

שואל השאלה:
אני זוכרת את הפחד שהרגשתי כיאלו מכוונים לי אקדח לראש ככה הרגשתי לא הסכמתי לצאת מהבית למשך שבועיים כמעט והחרדות אמאלה

גם פחד
ישר התחילו אזעקות וזה לא הפסיק באותו הבוקר מלא אזעקות אחת אחרי השנייה באמת שאני לא זוכרת כבר מתי היה פעם אחרונה מטחים כאלה כבדים
ואז שהתחלתי להבין על חדירת מחבלים רעדץי מרוב פחד כי היה את הסרטון המפורסם שכם פשוט נוסעים בטנדר ברחובות והם על בניינים ובתים ואני הבנתי שזה כבר ממש לא בצחוק וזה רציני ממש המצב
ואז שמעתי שכם משתלטים על קיבוצים ערים הייתי בשוק שיש להם כל כך הרבה כוח
וגם התחיל איזה פייק ניוז שבעיר שלי יש מחבלים (אני מהמרכז) אז בכלל הייתי בחרדות מטורפות

הלם של החיים, אנחנו משפחה ששומרת שבת, אבל הפעם השארתי את הטלפון דלוק בצד לא נגעתי בו, וראיתי על המסך הודעות של חברות שלי שכתבו מחבלים חדרו לעיר וכאלה וישר לקחתי את הטלפון ועידכנתי את המשפחה שלי במה שקורה, ממש מפחיד

במקרה יצא שהייתי רחוק אצל סבא וסבתא ולא בבית במרכז, כך שלא היה לי צבע אדום אבל אני זוכר שהתעוררתי בהלם מכל ההתראות והשיחות הנכנסות, לא הבנתי מה קורה הלכתי לישון באמצע הלילה ואני מוצא את עצמי ער בבוקר.
פתאום ברגע כל חייל שאני מכיר
בסדיר ומילואים מקבלים שיחה תגיעו עכשיו כמה שיותר מהר (חג ויום שבת).
אחרי שעה פחות או יותר כבר שמעתי שיש חדירה מאסיבית של מחבלים ואח שלי שמשרת במקום במרכז אומר לי אין לנו עדיין תמונה חלקית אפילו אבל היו שם מאות / אלפי נרצחים וחטופים (כל זה כבר שמעתי עד 11:00).
מודה בשלב הזה חוויתי קצת פחד וחרדה בעיקר בגלל האי ידיעה של מה קורה.
הלכתי לדבר עם סבא שלי בגלל שהוא נמצא בקשר חברי עם בכירים מאוד במערכת הביטחון, כולל ראשי שב"כ ומוסד לשעבר ושם הוא סיכם לי ואמר לי כאן בטוח אבל מה שקורה שם זה יותר גרוע מכיפור.
כאן יחסית נרגעתי כבר ביחס למצב ידעתי שהוא מדבר ממידע וכל מה שנשאר לי לעשות זה לדאוג לחיילים חברים ומשפחה שירדו לדרום להילחם.


אני חושב שכל ישראלי לא משנה איפה הוא היה חווה הלם זה פשוט בלתי נמנע.

הבוקר של ה7.10 היה נורא בשבילי
דוד שלי נרצח בו, אני זוכרת שקיבלנו את ההודעות האלו מהמשפחה שלי (הם גרים בנחל עוז) ואמרו שיש מחבלים בקיבוץ ושהם מפחדים מאוד

משתתף בצערך.

תודה 3>

הרגשתי והבנתי שכנראה אנחנו במצב יותר גרוע ובמחדל יותר גרוע מאז מלחמת יום כיפור

כאב, יותר מידי אנשים מהעם שלנו נטבחו, נאנסו ונשרפו, רק כי לא הקשיבו לכל מי שהזהיר

בהתחלה זה היה פחד.
אני לא רואה חדשות, אבל לפעמים יוצא לי להסתכל כשאמא שלי רואה.
הלכתי אליה להגיד לה "לילה טוב" באותו הלילה ואז ראיתי בחדשות כמה נרצחים היו ביום אחד. אני מודה שממש פחדתי.
מהמחבלים, ממה שהולך לבוא, מהפחד שזה יפלוש לחיים האישיים שלי. ובצדק, לא?
אבל עכשיו אני לא מפחדת בכלל, אני רק מרחמת על משפחות החטופים ו/או הנרצחים

שזו הולכת להיות מלחמה ארוכה מאוד עם הרבה דברים קשים

חלום רע אי אפשר לתאר את הפחד כאתה רואה את המחבל*ם מחוץ לבית שלך ישר הבנו מה קרה למזלנו הייתה לפני זה אזעקה כשבאנו לסגור תחלון של ממד ראינו...

פחד חשש ודאגות.
יש לי דודים מעוטף עזה, כמעט כולם שם מצד אבא ובאותו היום היינו אמורים לנסוע אליהם לשמחת תורה, ולא נסענו ומאוד פחדתי שיקרה להם ולאנשים אחרים משהו... זה היה מאוד מאוד מפחיד ומלא בצעד ודאגות לכולם.

עניין של כמה ימים אבל מסתבר שזה לא כמה ימים ואנחנו כבר חודשיים במלחמה :(

שאני חייבת לראות כמה שיותר בשביל להבין מה קרה
וחוסר אונים בגלל החטופים שנמצאים עם השטנים האלה
התעוררתי מאוחר כי אצלי אין אזעקות אז גם קצת הרגשתי אשמה שפספסתי

זאת הייתה הפעם הראשונה נראה לי שבאמת פחדתי כששמעתי אזעקה...

קמתי כמה דקות לפני אזעקה במרכז וראיתי סרטונים על חדירת רכב שניים. אחרי זה ראיתי את הסרטונים של המחבלים שמצלצלים באינטרקום ולא הבנתי בכלל מה המטרה של כל זה וחשבתי שזה גג פעולה סטייל פדאיון
ברגע שהגיעו סרטונים על הרוגים ברחובות כבר חשבתי שמדובר באירוע הרבה יותר גדול

לא הבנתי כלום קמתי בשש בבוקר כשהייתי אזעקה וחשבתי שהשעה שש בערב ועוד מעט יוצאת שבת

חרדה
כי בחיים לא חוויתי מלחמות ולא ידעתי מה קורה. אני שומרת שבת ואבא שלי פשוט חזר מוקדם מבית הכנסת כדי להודיע לנו שיש מלחמה. והוא עדכן אותנו בפרטים המזעזעים של מה שקרה (אנשים מבית הכנסת סיפרו לו) והייתי בחרדה מטורפת, לא יכולתי לאכול לא יכולתי לעשות כלןם זה היה מזעזע

מפורט: חזרתי באחת בלילה הבייתה מחברים הלכתי לישון ואז חמש שעות אחרי אזעקה נכנסנו לממד בדרך כלל החלון סגור הפעם הוא היה פתוח (למזלנו) כי כשבאנו לסגור תחלון ראינו טנדרים עם מחבל*ם מהבית שלי לא רואים את הכניסה לקיבוץ אבל זה לא ממש רחוק אז רק שהם התקרבו לבתים הקרובים לשער ראינו אותם וישר הבנו אז אבא שלי (החורג) יצא לנעול את הבית מהר ואז שמענו את המחבל*ם מחוץ לבית הם נכנסו מהחלונות ולמזלנו היה לנו משהו מברזל חיברנו אותו ובזכות זה ניצלנו אין לנו ממד גדול ואנחנו 7 נפשות בבית אז היה צפוף היינו שם הרבה שעות היה שם רק בקבוק מים אחד למקרים חרום אבל זה לא הספיק המחבל*ם חיכו שעה מחוץ לדלת אז לא יכולנו לצאת מהר להביא משהו וכששעמנו שהם הלכו נשארנו קצת ליתר ביטחון ואז אבא שלי לקח תנשק הפרטי שלו והתחבא מחוץ לבית כדאי להגן עלינו הוא הרג מחבל אחד מתוך ארבע שהלכו לבית של השכנים שלנו ושתיים מהם חטופים ואחד נרצח אחרי 13 שעות בערך שמענו חיילים לא היינו בטוחים בדקנו אותם ואז כשהבנו שזה חיילים של צהל אז פתחנו להם ופינו אותנו דודה שלי הייתה במסיבה וידענו שאו שהיא ברחה או שהיא נחטפה או שהיא נרצחה ואז אמרו לנו שהיא נרצחה אחותי באותו זמן הייתה בחודש שביעי להריון וזה הסיפור שלי המפורט אבל יש אחד מפורט יותר למי שרוצה :).

את האמת זה לא היה כזה מפתיע כי חיכינו שיהיה צבע אדום מתישהוא ואז היה צבע אדום וגם כשראינו את הסרטון של המחבלים הורסים את הגדר זה קצת הצחיק אותי אבל ברגע שהתחלתי לשמוע על הנרצחים ושהצבע אדום לא הפסיק חשבתי שאני עומדת למות

אי וודאות
שמרתי שבת ושמעתי הרבה אזעקות אחת אחרי השנייה, ידעתי שמשהו קורה אבל לא תיארתי לעצמי שבעוצמה הזאת
נפל לידי כמה פעמים

פחד.
ב00:00 חזרנו מארוחה עם הקהילה שלנו (כאילו יש לנו בית כנסת של כאיזה 20-30 מה משפחות ומי שרצה נרשם ושילם והביאו קייטרינג)
ואז ב6:32 קמנו מאזעקה ירדנו לקומה למטה (אנחנו גרים בשתי קומות כל החדרים למעלה והממד למטה) וב8:30 אבא שלי הוקפץ למילואים ואז באיזה 9:00 אמא אמרה שיש מחבלים באופקים והינו בממד כל השבת ואז במוצ"ש אמרו שהמחבלים באופקים חוסלו נרגענו קצת אבל אז התחלנו לשמוע את שמות ההרוגים ואז ביום שלישי בערך הבא חזר מהמילואים ואז הבנו את סדר הגודל של מה שהיה פה

כצת פחד רק שמאתי אזעקה אבל לא ידעתי מה קורה

חרדה קיומית

פחד אבל גם לא באמת חשבתי שזה יהיה מלחמה

אני בהתחלה לא הרגשתי כלום, הייתי בטוחה שזה סתם עוד מבצע כזה או משהו, ותאמת היה לי את הפחד הזה שהמחבלים יגיעו לכל הארץ רק חודש ומשהו אחרי שהתחילה המלחמה, כי לקח לי המון זמן לעכל, וברגע שגיליתי על המחבלים הייתי בטוחה שזה פייק, אז לא הרגשתי כלום

גם אני חשבתי פייק בהתחלה ומצד שני חשבתי שאולי זה אמיתי, כל הראש רץ עם מחשבות עד לצאת שבת

לא הבנתי בכלל מה קורה. אמא שלי העירה אותי מהר וכשיצאנו מהבית כדי להגיע למקלט היה בום מטורף בחוץ, ולא באמת הבנתי מה קורה. אני רק זוכרת שהרגשתי שזה לא אמיתי, חרדה מאוד גבוהה ופחד.
הדפיקות לב שלי היו מטורפות ובקושי יכולתי לנשום.

וואלה הרגשתי כאילו זה חלום זה לא אמיתי וכשאני אתעורר הכל יחזור להיות כרגיל

אני התארגנתי להופעה של ברונו כבר מהבוקר (הייתי אמורה ללכת לסנטר לקנות אלבומים של אוליביה וטיילור עם חברה) וסבתא שלי דופקת לי "לאן את הולכת מלחמה" בואנה איזה כריזה!

*קורה* קורא עם א זה כמו לקרוא ספרים
קורה עם ה זה דבר שקורה. זה די בסיסי


ששוב החמאס עושה צרות. נמאס
אבל קמתי מאוחר לא שמעתי כלום לול

חרדה קשה בגלל שאני גר בצפון משהו כמו 10 קילומטר מלבנון
היינו בטוחים שבלילה חיזבאללה יתקיפו אבל בסוף לא
חס וחלילה טפו טפו טפו בלי עין הרע חמסה חמסה

הייתי אמור לחזור מאילת לצפון באותו יום

אני חושבת בילבול כי האמת שלא נראלי שפחדתי בעיקר לא הבנתי מה לעזעזל קורה כאן הייתי בטוחה יש רק טילים צחקתי הייתי בטוחה עוד 5 ימים נגמר לא הבנתי מה הקשר מחבלים וגם מה הקשר אזעקות מעירים אותי ב7 בבוקר בשבת אקראית לגמרי אומרים יש אזעקה מה הקשר אזעקה

וואלה אני מנתניה מההתחלה ידעתי שלא יהיה כלום פה

שהבנתי ממש מה קורה הייתי בחרדה מטורפת והמחשבה הראשונה שהייתה לי זה פאק מה שלום המשפחה שלי

כשקמתי בבוקר ב 6:30 כן נבהלתי כי מה הקשר?! אבל כשהיינו במקלט הייתי בטוחה שיהיה עכשיו מלחמה כמו כל המלחמות עם חמאס, כאילו טילים. אבל אז גיליתי על המסיבת נובה ועל החדירת מחבלים לעוטף עזה!! שם הייתי בלחץ מטורף!!!!!! לא רציתי לצאת מהבית למרות שאני גרה ממש רחוק מעזה

אני שומרת שבת, חשבתי זה רק כמה מחבלים שיתפסו אותם לא ידעתי באמת מה קורה כל כך למרות החדשות רק במוצא שבת פתחתי את הטלפון והבנתי שיש הון נעדרים ואת המצב יותר ברור

שאני גרה בנתניה ושחמאס לא יעז להכניס לפה את האצבע שלהם אפילו קצת

הייתי בטוחה שזו אזעקה אחת כמו שהיה לפחות לי ביום ירושלים וזהו זה יחלוף

^^ ב7/10 לא היה שום ארוחת בוקר ולא צהרים לא היה זמן לאכול בין אזעקה לאזעקה

בגלל שאני שומרת שבת לא ידענו מה קורה בכלל
ואבא שלי (שלא שומר שבת) לא אמר לנו כלום
בקיצור מוצאי שבת היה הלם מטורף פחות פחד יותר עצב ולב שנשבר אז היו רק 100 נרצחים אבל לא האמנו שביום אחד כול כך הרבה נרצחו, ומה שהכי זיעזע זה החטופים
ההלם שהיה שראינו שחטפו אנשים מהבית ושרפו בתים
רק שבוע בערך אחרי תחילת המלחמה בכלל התחלתי לעכל מה קרה

חוסר אונים.
אני זוכרת בחדשות הקלטות של אנשים שמתחננים על חייהם וזועקים שיבואו להציל אותם ואף אחד לא בא...
והכתבים פשוט לא יודעים מה להגיד.
זה היה נורא.

נשמה פתאום כל המשפחה נכנסת לי לחדר ב6:30 בבוקר ואומרת שיש אזעקה
אני על 3 וחצי שעות שינה לא שומע את האזעקה אפילו
לא הצלחתי לפתוח את העיניים או להירדם עד 9 בבוקר באותו יום שהחלטתי פשוט לקום וזהו

שואל השאלה:
אני זוכרת שבאותו בוקר של השבת השחורה הייתי ערה, יום לפני זה השמנתי מלא חברים לישון אצלי כי זה כזה היה יום אחרון לחופש.
נשארתי ערה על הלילה ועל החברים שלי ישנו, ושמעתי הזעקה, ההתחלה חשבתי שזה עמו תמיד שהן שולחים עלינו כמה טילים ואז מבקשים הפסקת אש.
עד שאחד מהחברים שלי אמא לי "סתכלי סרטון ששלחו לי"
זה היה הסרטון של המחבלים על הטנדרים והסרטון של החייל שחטפו לעזה.
אני זוכרת שהם ישר הלכו הביתה לא היה להם פחד.
אני כל כך פחדתי מכל הפייק ניוז וגם על אח שלי.
שמעתי שמועה לפני הגשת השחורה שהוא נוסע למסיבה מטורפת בעוטף.
אחאי זה התקשרתי אליו מלא פעמים והוא לא ענה. ואז שמעתי בחדשות שהריבוץ שלו קיבל אש.
ולא הפסקתי להתקשר אליו.
ומסתבר שהוא ישן פשוט בחדר לידי, אלןהים נתן לנו נס