כתבתי פרק ראשון בספר שלי בוואטפד מה דעתכם?

שואל השאלה:
קמתי מהמיטה עם ראש מטושטש מהנגאובר והלכתי לכיוון המקלחת, להעביר את הטעם המגעיל מהמפה.
הבטתי במראה שמעל הכיור ונתקפתי בהלה כשהשתקפות של פניי עלתה על הזכוכית.
השיער השחור שלי היה מפוזר לכל הכיוונים, כאילו קיבלתי מכת חשמל מברק.
העיניים היו כבדות מדי בשביל להיפתח לגודלן הרגיל, שהיה גדול בהרבה ממה שהיו עכשיו.
והשפתיים הבשרניות נשארו כמו שהן.
נכנסתי להתקלח להתנקות מכל הקיא ומכל השנאה העצמית שתקפה אותי הבוקר עם הידיעה שחזרו הסיוטים.
אבא שלי מת ביום ההולדת ה-16 שלי.
רוב התוכן שבחלום הוא נכון, אבא שלי צילם אותי עם בלונים באותו היום, ובאמת נסענו ברכב ושמענו את הביטלס בלי סוף.
אבל סיבת המוות שלו בחלום היא שגויה ולא נכונה.
הוא לא טבע בים ולא ראיתי אותו מת מול העיניים. האמת היא שהוא עשה תאונת דרכים, ואני ידעתי על זה רק בלילה של אותו היום.
הוא החזיר אותי מהים ונסע לעבודה שלו, משם הוא לעולם לא חזר.
סבתא הגיעה בלילה לספר לי מה קרה, מסתבר שהוא היה במצב אנוש בבית חולים.
אמא שלי ידעה שהוא שם ובכל זאת היא לא קראה לי להיפרד ממנו.
"לא רציתי שתזכרי אותו ככה" זה היה התירוץ שלה, התירוץ העלוב שלה. הרי רק לה היה מותר להגיד שלום בפעם האחרונה.
אני ואחותי כנראה היינו סתם נעלמים במשוואה.

שואל השאלה:
עוד לא סיימתי את כל הפרק כי לא כתבתי שם וגיל אבל בערך זה ככה מה דעתכם

זה טובב

יש פוטנציאל, אבל ההתחלה הייתה יותר מדי מהירה. הכנסת את הקוראים למים עמוקים - תרתי משמע.
יש לך כמה שגיאות דקדוקיות ושגיאות כתיב, אבל זה בדרך כלל משתפר ככל שכותבים יותר. (בעיניי, הכי חשוב זה נקודות לפני סיום ציטוט, נניח: "לא רציתי שתזכרי אותי ככה.")
העלילה הסתחררה בצורה לא עקבית. אין תיאורים בקטע, התיאור היחידי הוא של הבגדים. בכללי, אין מספיק עומק בגלל שההתחלה הייתה כל כך מהירה. סופרים יכתבו את מה שאת כתבת ב50 מילים ב500 מילים. זה הרגיש שזה היה ככה: אבא מעיר אותי, הולכים לים, מת, סיוט, קמה.. כאילו את מפרטת סיטואציות ולא באמת בונה עלילה של סיפור.

זה ממש טוב להתחלה ומסקרן אני הייתי קוראת אותן בשמחה אז כשתעלי אותו תכתבי לי:)

שואל השאלה:
זהו אז האמת שממש התלבטתי לגבי זה אבל הקטע הוא שהסיוט הזה כל כך קצר וכ"כ משפיע לה על החיים אחרי זה.
התיאורים שתיארתי הם רלוונטיים להמשך, וזהו רציתי שהקורא באמת יכנסו למים עמוקים כמו שאמרת, שהם יסיימו את החלק הזה ויעשו כזה "רגע מה"
באופן כללי אני כותבת עם המון פירוטים ודווקא בזה הרגשתי צורך לכתוב במינימום של המינימום.

אגב לגבי ההערות של הדקדוק, השעה שלוש וחצי בלילה ואני גמורה הגיוני שיש שם כמה טעויות אבל על הכל אני אעבור אחרי

אני חצי מסכימה^^^ בגלל שזה טוב שהיא מתחילה ישר מהאמצע ומכניסה ישר את הקוראים לא צריך לבזבז יותר מידי זמן וזה יותר מעניין וטוב שמכניסים אותי ישר אני אישית אוהבת את זה וזה הכי טוב לא מבזבזים זמן על בלבולי שכל
וברור שיכתבו על זה יותר אפשר תמיד להוסיף לזה עוד אבל להתחלה(אני לא יודעת אם היא כתבה לפני או משהו אבל להתחלה זה ממש טוב)וזה עדיין לא סופי לפי מה שהיא אמרה

יש הבדל בין "אני רוצה להכניס את הקוראים מיד למים העמוקים". לבין "זה אפילו לא רבע עמוד ועוד לא הספקתי להבין אפילו מי מדבר".
אם את רוצה שהסיוט יהיה מהיר ומוחשי זה בסדר, אבל הוא עדיין צריך להיות מפורט ועם יותר עלילה, הוא כל כך קצר שבתור קוראת הוא לא השפיע עליי. זה לא שהייתי בהלם שהאבא פתאום מת.. כי בכלל לא קיבלתי שום אינפורמציה חוץ מהעובדה שיש ילדה ויש אבא וזה יום הולדת והלכו לים.. צריך יותר רגש מזה כדי לומר "רגע, מה?"

שואל השאלה:
אוקיי מקבלת את זה. אני אשנה את זה ואפרט יותר תודה

תקחי את הביקורת שלי בצורה הכי טובה שיש, כי נהניתי לקרוא את הקטע שלך, אבל בעיניי את צריכה "להשקיע" יותר גם בסיוט ולהרחיב בכללי את התיאורים שלך ואת ההסבר של הסיטואציה. בכללי, בעיניי זה יהיה הרבה יותר מעניין אם הסיוט יהיה באורך כפול

שואל השאלה:
זה היה היום הולדת ה-16 שלי.
אבא העיר אותי כשמשך את השמיכה מעליי, הוא יודע שהייתי כועסת על כל בן אדם אחר שהיה עושה את זה חוץ ממנו, לכן הוא מרשה לעצמו.
לולא השמש החמימה של אוגוסט שעטפה את גופי, הייתי כועסת
גם שפתח את הוילון כך שקרני השמש ימלאו את חדרי.
הבן אדם הזה גר איתי בבית 16 שנה ועדיין אי אפשר לדעת מה הוא עומד לעשות.
תמיד צחקתי על אמא שהיא אמא שלי ובכל זאת את כל התכונות לקחתי מאבא. מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי ילדה של אבא.
אמנם אימי היא זו שהניקה אותי וזו שסחבה אותי בבטן תשעה חודשים, אבל הוא זה שהיה עושה לי קוקיות לגן, שהיה מרשה לי להבריז מהבית ספר ושהיה תמיד מצחיק אותי ומבין אותי יותר מכל בן אדם אחר בעולם.
בכל ימי ההולדת שלי אבא היה לוקח יום חופשי מהעובדה ונוסע איתי לים לחגוג, אך הפעם אבא שלי היה צריך לנסוע לעבודה ולכן נאלצנו לקצר את היום לכמה שעות פנויות שהיו לו בבוקר.
התלבשתי מהר והלכתי למטבח, שם חיכה לי אבא עם עוגה קטנה שכתוב עליה "יום אולדת סמח" כמו העוגה שהאגריד מכין להארי בסרט הארי פוטר שאני והוא אוהבים מאוד.
הוא תלה לי על היד בלוני הליום ורודים בצורה של המספר 16 וצילם עם המצלמה שלו כמו שהיה עושה בכל יום הולדת שלי.
נסענו לים וכל הדרך הוא שם את השירים המוזרים שלו שהוא כל כך אוהב. הוא רקד ללא סוף והצחוק שלו שהיה צוחק כמעט כל הזמן היה הצליל הכי נעים שהאוזן שלי שמעה.
הגענו לים, לחוף השקט והפרטי שלנו. חוף שאבא מצא לפני כמה שנים כשעוד הכיר את אמא.
החוף היה שומם מאדם אך מלא חיים בו זמנית.
אמנם הנוף היה רק חוף וגלים, אבל רעש הציפורים והגלים שהיה מסתנכרן באופן כמעט מושלם היה מה שהוסיף ליופי.
אבא לבש חולצה לבנה מכופרת ואני שמלת מעטפת בצבע טורקיז, שהייתה מבליטה את העיניים המלאות ים כמו שאבא תמיד היה אומר כשהיה מביט בהן.
הכל היה כל כך יפיפה, השמש הופיעה בשלמותה מעל ענני הנוצה שהיו פרוסים בשמיים. הזמן היה כל כך לא חשוב באותו הרגע, אהבתי להריח את האוויר, להרגיש את האנרגיה שהייתה שם. עם האיש שאני הכי אוהבת בעולם במקום האהוב על שנינו, ביום המיוחד שלי.
עד שלפתע השמיים נהפכו פתאום לשחור, והגלים שהיו שקטים נהפכו סוערים.
הסתובבתי להביט באבי,
החולצה הלבנה שלו כבר לא הייתה לבנה. היא הייתה מוכתמת בדם.
עוד לפני שהספקתי להבין מה קורה, אבא נפל על הרצפה, והגלים שהיו חזקים כל כך לפתע שטפו את גופתו שהייתה מונחת על החול ולקחה אותו איתם.

שואל השאלה:
אוקיי עכשיו הבנתי מה אמרת לגבי שזה היה קצר.
יכלתי להמשיך לכתוב עוד מלא על הסיוט אבל זה כבר היה יותר מדי.
מה דעתך? מה היית משנה?

וואו, זה ממש השתפר!!!
יש לי עוד כמה רעיונות לכמה דברים שהייתי ממליצה לך אולי לשנות, אבל המוח שלי קצת לא עובד בשעות האלו
אם כי את מוזמנת לתזכר אותי בקיר מחר ואשמח לכתוב לך כמה רעיונות

שואל השאלה:
אויש אני פשוט מעריצה שלך תודה שאת ככה עוזרת
ואכפת לך!! לילה טוב אשלח הודעה מחר

בכיףף
מוזמנת לשלוח