5 תשובות
שואל השאלה:
blitzo the "o" is silent
הם באמת לא עשו את זה
blitzo the "o" is silent
הם באמת לא עשו את זה
אנונימי
כי הם היו "מורדים " באותה תקופה
אבל זה ממש לא קרוב לטרור בשום דרך הם לא פגעו באנשים
אבל זה ממש לא קרוב לטרור בשום דרך הם לא פגעו באנשים
אסור להשוות אצ"ל ולח"י לא היו מחבלים.
כל עוד מטרתם המוצהרת היא השמדת המדינה היהודית והרג יהודים, המחבלים הפלסטינים לעולם לא יהיו "לוחמי חופש".
"האצ"ל, הלח"י וההגנה יצאו לרחובות אל מול המנדט הבריטי וחייליו כדי לחולל את מדינתכם הנהדרת, אז למה לפלסטינים אסור?", שאל זוהיר בהלול ומיהר לצטט את דברי ציפי לבני משנת 2006 לפיהם "מחבל הפוגע בחייל אינו טרוריסט" ואת דברי אהוד ברק מ-1998 לפיהם לו היה פלסטיני היה מצטרף לאחד הארגונים הפלסטינים.
הדברים עוררו מייד סערה, ודוברים בשמאל מיהרו להצדיק את הדברים באותות ובמופתים והשוואות היסטוריות. ובכן, ההתרשמות שלי היא שנדרשת כאן הבהרה מסויימת, לחברים המתקשים מעט בלוגיקה: זהות אינה דמיון.
לוחמי האצ"ל והלח"י היו לוחמי חירות ולא טרוריסטים לא רק מכיוון שכיוונו את פעולותיהם בעיקר כלפי אנשי צבא וכוחות לוחמים ולא נגד אזרחים, אלא בעיקר בשל שאלת הנסיבות: הגדרת המטרות שהאלימות בה נקטו נועדה להשיג, ובחינת החלופות שניצבו בפניהם.
האצ"ל אכן ביצע פעולות שגבו גם את חייהם של ערבים שלא היו מעורבים בלחימה, אולם פעולות אלו הגיעו רק לאחר אינספור מתקפות אלימות ואירועי רצח של מאות יהודים על ידי ערבים, תוך התעלמות ועצימת עין מצד הצבא והמשטרה הבריטיים, כאשר לא היה כוח צבאי ערבי שאנשי האצ"ל יכלו לפגוע בו בתגובה.
הבחירה שניצבה בין אנשי האצ"ל הייתה בין המשך ההבלגה, חוסר תגובה למאות מעשי רצח כנגד יהודים והמתנה פסיבית למתקפה הבאה בניסיון להקטין את נזקה לכשתבוא כפי שפעלה 'ההגנה'; לבין יציאה לפעולות תגמול שיבהירו לצד הערבי שישלם מחיר כבד על הטרור והאלימות שהפעילו כנגד היהודים.
אנשי האצ"ל בפעולותיהם פגעו גם באזרחים ערבים, אך מעשיהם היו הכרח של כוח לוחם הפועל להגנת עמו מכיוון שלא ניצבה בפניהם שום אפשרות אחרת. הם נקטו באלימות במידה ובצורה המתחייבת במסגרת הנסיבות שעמדו בפניהם.
גם את פעילות הלח"י לא נכון להשוות לטרור הפלסטיני. הלח"י כיוון את פעולותיו כלפי אנשי כוחות הביטחון הבריטים בעוד הארגונים הפלסטינים פוגעים בעיקר ובאופן מכוון באזרחים, בנשים, בקשישים ובילדים. אולם זהו רק ההבדל הראשון. ישנו הבדל נוסף, עקרוני יותר, שבגינו מעשי המחבלים הפלסטינים פסולים ומגונים גם אילו הם היו מכוונים כלפי חיילי צה"ל ולא נגד האוכלוסייה אזרחית. הבדל זה נעוץ בהקשר בו נעשו הפעולות.
אכן, פגיעה באזרחים חמורה יותר מפגיעה באנשי כוחות ביטחון, אך גם פגיעה באנשי כוחות ביטחון דורשת הצדקה עקרונית. אנשי הלח"י פעלו כנגד חיילים, שוטרים ואנשי ממשל בריטים שהיו ממונים על יישום 'הספר הלבן' שסגר את שערי ארץ ישראל בשעה שהנאצים טובחים במיליוני יהודים. הארגון נלחם בשעה שהנסיבות לא אפשרו המתנה לכך שהבריטים יואילו בטובם לשנות את מדיניותם. כל יום של שלטון בריטי וכל יום של ספר לבן היה יום שבו אלפי יהודים נרצחו במיתות שונות, משונות ואכזריות בעוד הנותרים נמקים ברעב ובמחלות.
ויותר מכך: בניגוד לפלסטינים, היישוב היהודי בארץ ישראל לא סירב להצעות להקמת מדינה יהודית משום שממדיה לא היו לטעמו, כפי שמסרבים הפלסטינים להצעות מרחיקות הלכת שמוגשות להם לפרקים. היישוב היהודי הסכים לתכניות חלוקה, להצעות ועדת פיל בשנת 1937 (ולאחר מכן לתכנית החלוקה של 1947) והיה מסכים לכל הצעה בריטית להקמת מדינה יהודית ותהיה זו זעירה ומגוחכת ככל שתהיה. אף אחת מהצעות החלוקה לא זכו בתגובה בגל של טרור ואלימות, כפי שנוהגים כיום הפלסטינים. את המדינה שהקמנו היינו צריכים לקחת וארגונים כמו האצ"ל והלח"י ביצעו את המינימום ההכרחי לנוכח הנסיבות.
הטענה כאילו המחבלים הפלסטינים שרוצחים ישראלים, חיילים או אזרחים, הינם לוחמי חירות חסרת בסיס ולו מהסיבה הפשוטה שמי שסירב להקים את המדינה הפלסטינית אינה ישראל, אלא מנהיגי הרשות הפלסטינית ערפאת ואבו מאזן. פלסטיני שטוען שהוא לוחם חירות המפנה את נשקו כנגד מי שמונע הקמת מדינה פלסטינית צריך להפנות את נשקו כלפי אבו מאזן שסירב להצעות אולמרט ומסרב לנהל משא ומתן אמתי מול בנימין נתניהו, או כלפי ערפאת שסירב להצעות אהוד ברק.
העובדה שעד היום לא ראינו ולו שביב של מחאה פלסטינית כלפי אבו מאזן על כך שסיכל הקמת מדינה פלסטינית בהתאם להצעות אולמרט, היא כנראה העדות הטובה ביותר לכך שהתנועה הלאומית הפלסטינית לא מעוניינת במדינה שתתקיים לצד ישראל אלא במדינה שתקום על חורבותיה של ישראל. זוהי גם הדרך היחידה להתבונן במחבלים הפלסטינים. לא מדובר באנשים הפוגעים באזרחים, או בחיילים, על מנת להיאבק על חירותם, כי אם באנשים הפועלים למען מטרה אחת ויחידה: לרצוח יהודים אזרחים או על מדים כחלק מהמאבק להשמדת מדינתם.
לו היו הפלסטינים פועלים לפגוע בחיילים או בשוטרים ולא באזרחים, הם היו אמנם לוחמים בצורה מכובדת יותר מאשר האופן הבזוי בו פעלו במאה השנים האחרונות, אך האמת חייבת להיאמר: כאשר מטרתם המוצהרת היא השמדת המדינה היהודית, הם לעולם לא יהיו "לוחמי חופש".
כל עוד מטרתם המוצהרת היא השמדת המדינה היהודית והרג יהודים, המחבלים הפלסטינים לעולם לא יהיו "לוחמי חופש".
"האצ"ל, הלח"י וההגנה יצאו לרחובות אל מול המנדט הבריטי וחייליו כדי לחולל את מדינתכם הנהדרת, אז למה לפלסטינים אסור?", שאל זוהיר בהלול ומיהר לצטט את דברי ציפי לבני משנת 2006 לפיהם "מחבל הפוגע בחייל אינו טרוריסט" ואת דברי אהוד ברק מ-1998 לפיהם לו היה פלסטיני היה מצטרף לאחד הארגונים הפלסטינים.
הדברים עוררו מייד סערה, ודוברים בשמאל מיהרו להצדיק את הדברים באותות ובמופתים והשוואות היסטוריות. ובכן, ההתרשמות שלי היא שנדרשת כאן הבהרה מסויימת, לחברים המתקשים מעט בלוגיקה: זהות אינה דמיון.
לוחמי האצ"ל והלח"י היו לוחמי חירות ולא טרוריסטים לא רק מכיוון שכיוונו את פעולותיהם בעיקר כלפי אנשי צבא וכוחות לוחמים ולא נגד אזרחים, אלא בעיקר בשל שאלת הנסיבות: הגדרת המטרות שהאלימות בה נקטו נועדה להשיג, ובחינת החלופות שניצבו בפניהם.
האצ"ל אכן ביצע פעולות שגבו גם את חייהם של ערבים שלא היו מעורבים בלחימה, אולם פעולות אלו הגיעו רק לאחר אינספור מתקפות אלימות ואירועי רצח של מאות יהודים על ידי ערבים, תוך התעלמות ועצימת עין מצד הצבא והמשטרה הבריטיים, כאשר לא היה כוח צבאי ערבי שאנשי האצ"ל יכלו לפגוע בו בתגובה.
הבחירה שניצבה בין אנשי האצ"ל הייתה בין המשך ההבלגה, חוסר תגובה למאות מעשי רצח כנגד יהודים והמתנה פסיבית למתקפה הבאה בניסיון להקטין את נזקה לכשתבוא כפי שפעלה 'ההגנה'; לבין יציאה לפעולות תגמול שיבהירו לצד הערבי שישלם מחיר כבד על הטרור והאלימות שהפעילו כנגד היהודים.
אנשי האצ"ל בפעולותיהם פגעו גם באזרחים ערבים, אך מעשיהם היו הכרח של כוח לוחם הפועל להגנת עמו מכיוון שלא ניצבה בפניהם שום אפשרות אחרת. הם נקטו באלימות במידה ובצורה המתחייבת במסגרת הנסיבות שעמדו בפניהם.
גם את פעילות הלח"י לא נכון להשוות לטרור הפלסטיני. הלח"י כיוון את פעולותיו כלפי אנשי כוחות הביטחון הבריטים בעוד הארגונים הפלסטינים פוגעים בעיקר ובאופן מכוון באזרחים, בנשים, בקשישים ובילדים. אולם זהו רק ההבדל הראשון. ישנו הבדל נוסף, עקרוני יותר, שבגינו מעשי המחבלים הפלסטינים פסולים ומגונים גם אילו הם היו מכוונים כלפי חיילי צה"ל ולא נגד האוכלוסייה אזרחית. הבדל זה נעוץ בהקשר בו נעשו הפעולות.
אכן, פגיעה באזרחים חמורה יותר מפגיעה באנשי כוחות ביטחון, אך גם פגיעה באנשי כוחות ביטחון דורשת הצדקה עקרונית. אנשי הלח"י פעלו כנגד חיילים, שוטרים ואנשי ממשל בריטים שהיו ממונים על יישום 'הספר הלבן' שסגר את שערי ארץ ישראל בשעה שהנאצים טובחים במיליוני יהודים. הארגון נלחם בשעה שהנסיבות לא אפשרו המתנה לכך שהבריטים יואילו בטובם לשנות את מדיניותם. כל יום של שלטון בריטי וכל יום של ספר לבן היה יום שבו אלפי יהודים נרצחו במיתות שונות, משונות ואכזריות בעוד הנותרים נמקים ברעב ובמחלות.
ויותר מכך: בניגוד לפלסטינים, היישוב היהודי בארץ ישראל לא סירב להצעות להקמת מדינה יהודית משום שממדיה לא היו לטעמו, כפי שמסרבים הפלסטינים להצעות מרחיקות הלכת שמוגשות להם לפרקים. היישוב היהודי הסכים לתכניות חלוקה, להצעות ועדת פיל בשנת 1937 (ולאחר מכן לתכנית החלוקה של 1947) והיה מסכים לכל הצעה בריטית להקמת מדינה יהודית ותהיה זו זעירה ומגוחכת ככל שתהיה. אף אחת מהצעות החלוקה לא זכו בתגובה בגל של טרור ואלימות, כפי שנוהגים כיום הפלסטינים. את המדינה שהקמנו היינו צריכים לקחת וארגונים כמו האצ"ל והלח"י ביצעו את המינימום ההכרחי לנוכח הנסיבות.
הטענה כאילו המחבלים הפלסטינים שרוצחים ישראלים, חיילים או אזרחים, הינם לוחמי חירות חסרת בסיס ולו מהסיבה הפשוטה שמי שסירב להקים את המדינה הפלסטינית אינה ישראל, אלא מנהיגי הרשות הפלסטינית ערפאת ואבו מאזן. פלסטיני שטוען שהוא לוחם חירות המפנה את נשקו כנגד מי שמונע הקמת מדינה פלסטינית צריך להפנות את נשקו כלפי אבו מאזן שסירב להצעות אולמרט ומסרב לנהל משא ומתן אמתי מול בנימין נתניהו, או כלפי ערפאת שסירב להצעות אהוד ברק.
העובדה שעד היום לא ראינו ולו שביב של מחאה פלסטינית כלפי אבו מאזן על כך שסיכל הקמת מדינה פלסטינית בהתאם להצעות אולמרט, היא כנראה העדות הטובה ביותר לכך שהתנועה הלאומית הפלסטינית לא מעוניינת במדינה שתתקיים לצד ישראל אלא במדינה שתקום על חורבותיה של ישראל. זוהי גם הדרך היחידה להתבונן במחבלים הפלסטינים. לא מדובר באנשים הפוגעים באזרחים, או בחיילים, על מנת להיאבק על חירותם, כי אם באנשים הפועלים למען מטרה אחת ויחידה: לרצוח יהודים אזרחים או על מדים כחלק מהמאבק להשמדת מדינתם.
לו היו הפלסטינים פועלים לפגוע בחיילים או בשוטרים ולא באזרחים, הם היו אמנם לוחמים בצורה מכובדת יותר מאשר האופן הבזוי בו פעלו במאה השנים האחרונות, אך האמת חייבת להיאמר: כאשר מטרתם המוצהרת היא השמדת המדינה היהודית, הם לעולם לא יהיו "לוחמי חופש".
אנונימי
כן, כי הם פעלו נגד ההגבלה הבריטית לתת ליהודים לעלות לישראל. בעיקר פגעו בתשתיות, אבל לפעמים נקלעו לקרבות עם חיילים בריטים.
הם נקראו ארגוני טרור על ידי הבריטים, כן, אבל מה שהם עשו אפילו לא קרוב לפעולות שארגוני טרור עושים, ועדיין בעולם צריכים עוד הוכחות.
הם נקראו ארגוני טרור על ידי הבריטים, כן, אבל מה שהם עשו אפילו לא קרוב לפעולות שארגוני טרור עושים, ועדיין בעולם צריכים עוד הוכחות.
כן