10 תשובות
זה בסדר שלא הרגשתה כלום עד עכשיו ואני מאוד מצטערת על בן דוד שלך אבל אתה תעבור את זה והיה בסדר
יקח קצת זמן לעכל את זה אבל תנסי לשכוח
לצפות בסרטים,לצאת למסעדה ובכללי לבלות תנסי לא לדבר על זה זה יעשה לך סתם רע
לצפות בסרטים,לצאת למסעדה ובכללי לבלות תנסי לא לדבר על זה זה יעשה לך סתם רע
קודם כל אני משתתפת בצערך ❤
זה נורמלי לגמרי לקח לך זמן לעכל וההלם שהיה בך בהחלט הגיוני שלא הראת רגשות ישר
התחושות לא יעברו, אבל עם הזמן את תלמדי לחיות איתם ואל תתייחסי לאנשים הרעים האלה שמנסים להוציא אותך לא בסדר, את הכי בסדר שיש ❤
זה נורמלי לגמרי לקח לך זמן לעכל וההלם שהיה בך בהחלט הגיוני שלא הראת רגשות ישר
התחושות לא יעברו, אבל עם הזמן את תלמדי לחיות איתם ואל תתייחסי לאנשים הרעים האלה שמנסים להוציא אותך לא בסדר, את הכי בסדר שיש ❤
אני ככ מבינה אותך
אותה סיטואציה כמעט בדיוק(חוצמזה שהבן דוד שלי נפטר בערך חודש לפני 7.10)
אותה סיטואציה כמעט בדיוק(חוצמזה שהבן דוד שלי נפטר בערך חודש לפני 7.10)
זה לוקח זמן, אבל בסופו של דבר זה עובר. כמו שטונה אמר, "זמן מרפא את הכל, אם לא הכל את הרוב וגם זה יעבור" ובאמת מבינה אותך כל כך, מניסיון זה עובר אחרי שנה שנתיים, זה קשה אבל עובר. דרך אגב משתתפת בצערך ❤
זה רגיל אנחנו ילדים בכל זאת קשה להבין את זה
מובן ממש!
מוות הוא סיטואציה שהמוח האנושי לא מסוגל לקלוט כי הוא לא באמת יודע מה זה..
וזה מה שנקרא "אין תגובה נורמלית לסיטואציה לא נורמלית"
הנפש שלנו היא עדינה ומורכבת, ומאוד חכמה.
כנראה משהו בך ידע שאת לא מסוגלת להכיל ולהתמודד עם זה אז ולכן הדחיק / הכחיש או פשוט אטם את הרגשות ועכשיו לאט לאט הכל משתחרר יותר כשאת מסוגלת להתמודד ולעבד את המצב יותר טוב.
ולגבי הכאב - בהתחלה הגעגוע יכול לשרוף, ממש. ברמה של להכאיב בגוף.
אבל את תראי שלאט לאט אחרי חצי שנה, שנה או אפילו יותר, הגעגוע ישנה צורה - מכזה שמכאיב בגוף לאחד שפשוט גורם לחיוך כל פעם שאת נזכרת בזיכרונות טובים. מין כמיהה כזאת טהורה להיפגש שוב אבל בלי ששישרוף לך בנשמה כל פעם שאת חושבת עליו.
הכאב לא ייגמר אף פעם, הוא רק ישרוט פחות כשתחשבי עליו. (ככה לפחות היה אצלי כשנפגשתי עם המוות)
וזה נשמע קצת מוזר שאני כותבת את זה.. אבל אני מאחלת לך בהצלחה!
אובדן של אדם קרוב זה יציאה למסע ארוך עם עצמך - איך מתמודדים בלעדיו ועם הכאב, איך מוצאים שוב משמעות לחיים ואיך אפשר להאמין בטוב בתוך כל הרע.
זה מסע קשה ממש אבל הוא יפתח ויבגר אותך הרבה. תזכרי - אם את בתוך הניסיון הזה סימן שיש בך את הכוח לעבור אותו.
מוות הוא סיטואציה שהמוח האנושי לא מסוגל לקלוט כי הוא לא באמת יודע מה זה..
וזה מה שנקרא "אין תגובה נורמלית לסיטואציה לא נורמלית"
הנפש שלנו היא עדינה ומורכבת, ומאוד חכמה.
כנראה משהו בך ידע שאת לא מסוגלת להכיל ולהתמודד עם זה אז ולכן הדחיק / הכחיש או פשוט אטם את הרגשות ועכשיו לאט לאט הכל משתחרר יותר כשאת מסוגלת להתמודד ולעבד את המצב יותר טוב.
ולגבי הכאב - בהתחלה הגעגוע יכול לשרוף, ממש. ברמה של להכאיב בגוף.
אבל את תראי שלאט לאט אחרי חצי שנה, שנה או אפילו יותר, הגעגוע ישנה צורה - מכזה שמכאיב בגוף לאחד שפשוט גורם לחיוך כל פעם שאת נזכרת בזיכרונות טובים. מין כמיהה כזאת טהורה להיפגש שוב אבל בלי ששישרוף לך בנשמה כל פעם שאת חושבת עליו.
הכאב לא ייגמר אף פעם, הוא רק ישרוט פחות כשתחשבי עליו. (ככה לפחות היה אצלי כשנפגשתי עם המוות)
וזה נשמע קצת מוזר שאני כותבת את זה.. אבל אני מאחלת לך בהצלחה!
אובדן של אדם קרוב זה יציאה למסע ארוך עם עצמך - איך מתמודדים בלעדיו ועם הכאב, איך מוצאים שוב משמעות לחיים ואיך אפשר להאמין בטוב בתוך כל הרע.
זה מסע קשה ממש אבל הוא יפתח ויבגר אותך הרבה. תזכרי - אם את בתוך הניסיון הזה סימן שיש בך את הכוח לעבור אותו.
כן זה לוקח זמן אתה עוד לא התחלת בכלל להבין, משתתף בצערך❤
שואל השאלה:
תודה רבה❤
תודה רבה❤
היי יקרה, אני קוראת את מה שכתבת ורוצה לשלוח לך חיבוק גדול.
מבינה שאת עצובה וכואבת את אובדן בן הדוד שלך. קשה לי לתאר את הגעגוע שאת מרגישה והרצון לראות אותו לפחות עוד פעם. לעכל מוות של אדם לוקח זמן, נוסף לכך נדמה לי שכולנו היינו קצת בהלם ולא עכלנו מה שקרה ב 7.10, אז תגובה גם היא "מאוחרת" לפי אנשים אחרים, היא התגובה שלך. העצב והכאב הינם שלך. הלוואי וידעתי לענות מתי זה יעבור.
אני יכולה להציע לך לשוחח על הרגשות שלך, החוסר שאת מרגישה הכאב שמציף אותך וחונק אותך. לדבר עם בן משפחה או איש מקצוע, לשתף חברה או חבר טוב.
את מוזמנית לשתף יותר ולפרוק את מה שעובר עליך, בואי אלינו לצ'ט שלנו או לשיחת וואטס אפ 055-9571399.
לינק לצ'אט בסוף התגובה :
שמרי על עצמך, שלך מתנדבת סה"ר
מבינה שאת עצובה וכואבת את אובדן בן הדוד שלך. קשה לי לתאר את הגעגוע שאת מרגישה והרצון לראות אותו לפחות עוד פעם. לעכל מוות של אדם לוקח זמן, נוסף לכך נדמה לי שכולנו היינו קצת בהלם ולא עכלנו מה שקרה ב 7.10, אז תגובה גם היא "מאוחרת" לפי אנשים אחרים, היא התגובה שלך. העצב והכאב הינם שלך. הלוואי וידעתי לענות מתי זה יעבור.
אני יכולה להציע לך לשוחח על הרגשות שלך, החוסר שאת מרגישה הכאב שמציף אותך וחונק אותך. לדבר עם בן משפחה או איש מקצוע, לשתף חברה או חבר טוב.
את מוזמנית לשתף יותר ולפרוק את מה שעובר עליך, בואי אלינו לצ'ט שלנו או לשיחת וואטס אפ 055-9571399.
לינק לצ'אט בסוף התגובה :
שמרי על עצמך, שלך מתנדבת סה"ר