11 תשובות
לא יצאתי מהבית שבוע
שואל השאלה:
דיימ
דיימ
אנונימי
הלם וכעס
לא היה אף אחד בחוץ
והיתה אווירה של דיכאון
והיתה אווירה של דיכאון
לא היו המון אנשים אבל אווירה בסדר רגילה
שואל השאלה:
אתם רצינים?
אתם רצינים?
אנונימי
לא יצאתי מהבית שבועיים
אני גרה בנתניה ולא הרגשתי כלום והייתי בדיכאון מלא ימים בכל מקרה ולא יצאתי מהבית
לא יצאתי מהבית שבועיים אחרי שזה התחיל
אבל אני זוכרת שב8 באוקטובר זה פתאום הכה בי וכל מה שעשיתי זה היה לראות חדשות
אבל אני זוכרת שב8 באוקטובר זה פתאום הכה בי וכל מה שעשיתי זה היה לראות חדשות
אווירה מוזרה ומאוד מורכבת. יכול לספר לכם מנקודת מבט שלי בתור נהג אמבולנס במד''א.
גר באזור מודיעין.
קמתי בבוקר מאוחר יחסית כי כיביתי את הטלפון ערב קודם לכם, הדלקתי את הטלפון ראיתי הודעה בוואצאפ של ההודעה שהיום לא נעבוד עקב מצב ביטחוני, קיבלתי איזשהו הלם קל של, פאק מה מצב ביטחוני, קראתי עידכונים של ירי רקטות, בהתחלה אמרתי, טוב לא חדש, ואז מידע על זה שהיו חדירות, לא התרגשתי כי בטח משובר בגג 5-6 מחבלים שהצליחו לחדור, קיבלתי הודעה מחבר בתחנת מד''א בדרום שצריכים עזרה לאייש אמבולנסים, 6 דקות לקח לי להתארגן ולנסוע לכיוון.
הכבישים היו ריקים מאדם למעט כוחות ביטחון, פתחתי שוב את הטלפון והמשכתי להתעדכן במצב והתחתתי לשמוע מספרים, נסעתי בתחושה רבה של הלם כי וואטדהפאק מה קרה פה כעס כי מה נראה לכם שאתם מרשים לעצמכם ונחישות להגיע כבר ולהמשיך עם אמבולנס לעוטף. התחושות האלה ליוו אותי לאורך הנסיעות, כשהגענו לעוטף והכל נגלה לך מול העיניים, הכעס התגבר והפך כבר לעצבים , נוספו תחשות של עצב עמוק מלראות אזרחים יירויים על הרצפה בגלל טרור. פחד מתחיל להשתלט בגלל המחשבה שיש מחבלים מעבר לרחוב אך הנחישות להגיע למי שניתן להציל התגברה וניצחה את הפחד.
לקראת הלילה עייפות תפסה חזק את הגוף אבל הראש המשיך להיות חדור מטרה. בבוקר חזרתי למרכז לנוח ולהתרענן עד הגיחה הבאה לעוטף.
בבוקר הסתובבתי קצת בעיר וממבט על אנשים אתה מבין מה עובר עליהם, כולם פשוט ירודי מורל ורק מחכים לשמוע קצת טוב ושאולי זה סיוט שצריך להתעורר ממנו, אף אחד לא מעכל ולא מצליח לראות את התמונה הגדולה.
גר באזור מודיעין.
קמתי בבוקר מאוחר יחסית כי כיביתי את הטלפון ערב קודם לכם, הדלקתי את הטלפון ראיתי הודעה בוואצאפ של ההודעה שהיום לא נעבוד עקב מצב ביטחוני, קיבלתי איזשהו הלם קל של, פאק מה מצב ביטחוני, קראתי עידכונים של ירי רקטות, בהתחלה אמרתי, טוב לא חדש, ואז מידע על זה שהיו חדירות, לא התרגשתי כי בטח משובר בגג 5-6 מחבלים שהצליחו לחדור, קיבלתי הודעה מחבר בתחנת מד''א בדרום שצריכים עזרה לאייש אמבולנסים, 6 דקות לקח לי להתארגן ולנסוע לכיוון.
הכבישים היו ריקים מאדם למעט כוחות ביטחון, פתחתי שוב את הטלפון והמשכתי להתעדכן במצב והתחתתי לשמוע מספרים, נסעתי בתחושה רבה של הלם כי וואטדהפאק מה קרה פה כעס כי מה נראה לכם שאתם מרשים לעצמכם ונחישות להגיע כבר ולהמשיך עם אמבולנס לעוטף. התחושות האלה ליוו אותי לאורך הנסיעות, כשהגענו לעוטף והכל נגלה לך מול העיניים, הכעס התגבר והפך כבר לעצבים , נוספו תחשות של עצב עמוק מלראות אזרחים יירויים על הרצפה בגלל טרור. פחד מתחיל להשתלט בגלל המחשבה שיש מחבלים מעבר לרחוב אך הנחישות להגיע למי שניתן להציל התגברה וניצחה את הפחד.
לקראת הלילה עייפות תפסה חזק את הגוף אבל הראש המשיך להיות חדור מטרה. בבוקר חזרתי למרכז לנוח ולהתרענן עד הגיחה הבאה לעוטף.
בבוקר הסתובבתי קצת בעיר וממבט על אנשים אתה מבין מה עובר עליהם, כולם פשוט ירודי מורל ורק מחכים לשמוע קצת טוב ושאולי זה סיוט שצריך להתעורר ממנו, אף אחד לא מעכל ולא מצליח לראות את התמונה הגדולה.
לא יצאתי מהבית והרגשתי כמו בסיוט כפול 2000 והאווירה הייתה דיכאונית
באותו הנושא: