תקשיבו שניה.. אני צריכה עזרה..

היה איתי ילד אחד ביסודי שאני זוכרת אותו יותר טוב מכולם..
לא בגלל שהוא היה הכי יפה לא בגלל שהוא היה הכי חכם..
את המשקפיים שלו הוא הדביק עם סלוטיפ מאז ששברנו לו אותם בהפסקה, והקלמר שלו תמיד נשאר ריק מאז שרוקנתי לו אותו לאסלה..
וכמה שצחקנו עליו הוא צחק איתנו..
זה היה כזה:
"תראו את הדביל הזה איזה מטומטם"
ובגלל שלא רצינו לשבת לידו לא רצינו לראות אותו אז במורה אמרה..
"אין ברירה נושיב אותו עם הילדה החננה"
וככה הם ישבו להם מאחורה בכיתה ילדה חננה וילד מטומטם, "נעים מאוד השם שלי זה חרא נעים מאוד קוראים לי מכוערת" בחוץ אנחנו משחקים כדורים עפים בפנים זה רק הוא והיא, והוא אומר "שלא נןרא" וחרא מצייר לה ציורים עושה לה פרצופים וכשהיא רוצה צומי רוצה לשבור את הכלים.. אבל בשער אנחנו מחכים שמים לו רגליים הוא נופל על הפנים ;) "הלוואי שתעלם!" אמרנו והוא סותם רוצה עוד צומי, ורק כשהלכנו הוא קם, מנהר את הבגדים המכוערים מרכיב את המשקפיים המרובעות והדמעות זולגות עליו בשביל עוד צומי ונהייה לו קצת רטוב אז הוא פותח מטריה והוא לוחש לאלוהים: " אם אתה קיים תעשה לי איזה נס ותעשה שאני אפסיק להיות צומי" ואף אחד לא הקשיב לו, לילד חרא, כי יום למחורת קרה אותו דבר..
אותו הילד שהיה איתי ביסודי זה הוא, ואני זוכרת אותו יותר טוב מכולם, בגלל שעכשיו יש לי רגשות אשם.. מה לעשות?