איך אתם ממשיכים בחיים שלכם בידיעה שיש חטופים בעזה?

אין לי כאדם יחיד מה לעשות בסיטואציה, אני לא יכולה להיכנס לעזה ולהוציא אותם משם. זה מזעזע שהם עוברים את זה אבל מה אנחנו כציבור יכולים לעשות?
אני תורמת את חלקי בצבא ומבחינתי זה מה שאני יכולה לעשות כרגע

זה עצוב אבל מה אפשר לעשות? כמובן שמקווים שיחזרו לשלום

קשה רצח אני עד עכשיו לא הלכתי לבית ספר למרות שאין פה אזעקות ושמעתי מוזיקה פעם אחת כשעשיתי הליכה

כל פעולה שאני עושה אני חושבת עליהם
זה לא נורמלי

אין לנו ברירה.. זה לחזןר לשיגרה. כמובן כל יום לקרוא פרק בתהילים/תפילה שתמהר להשיב את האחים שלנו שנחטפו לבית שלהם. אנחנו לא יכולה להיות כל היום בלי לעשות כלום, אנחנו נשתגע. השיגרה שומרת על שפיות.

בלב כואב

אני ממשיכה כמו קודם ואני מרגישה קצת אשמה כי המצב הזוי ואיך אני יכולה להתקיים כרגיל אבל אין לי באמת מה לעשות עם זה אבל אני באמת מרגישה רע כשאני נזכרת בזה ובעיקר בילדים ששם.. לא פשוט לאף אחד