זה ארוך מצטערת אם לא תרצו לקרוא פוב שהוא לא פוב: את נערה שגרה בעוטף והיית שמחת תורה בבית

אני נערה מהעוטף, וואלה לא נכנסו למושב שלי בנס הטנדר של המחבלים פשוט דילג על הכניסה שלנו ועבר לכביש ממול לעיר אחרת.
אבל אני מכירה חטופים/נרצחים/נעדרים חברים משפחה או סתם ילדים מהבית ספר, אבל וואלה אני מכירה מספיק ברוך ה לא חסר.
אמא שלי ככ חסרת רגישות וככ לא שמה לב שאנחנו כנערים חווים חרדות ופחד וטראומות, וואלה אולי לא הכניסו את אח שלי הקטן לתנור או אנסו אותי אבל כן היה לי שריפה מאחורי הבית, כן חברה שלי חטופה בעזה, כן חברה שלי שולחת לי תמונות של השכנים שלה מדממות למוות אחרי שנורו..
כן אני בטראומות מהעובדה שנחתה לי רקטה בחצר, או מהעובדה שלולא נס אחד קטן גם אני עכשיו הייתי בארון קבורה..
אני פשוט מכירה יותר מדי הרוגים נאנסים חטופים וזה שורט אותי ככ אני לא מסוגלת להכיל את זה
אני חייבת להשתחרר מכל זה אני חייבת קצת הפוגה, ועדיין יש את כל הצפונים מרכז שלא מבינים מה עובר על מי שחי בעוטף ולא מבינים באיזה טראומות אנחנו גם אם אנחנו לא גרים בבארי או בכפר עזה לא שאני מזלזלת חס ושלום במי ששרד
וואלה למה ידיד שלי צריך לצלם לי 30 כדורים של נשק קל ולכתוב לי סתכלי זה מה שירו לי על החלון???
למה חברה שלי צריכה לצלם לי את השכנה שלה מדממת למוות אחרי שנורתה???
למה חברה שלי צריכה לשמוע מחבלים מנסים לפתוח לה תדלת של המדד???
למה אני צריכה לשמוע שבת דודה שלי נרצחה במסיבה???
למה אני צריכה לשמוע שהכניסו ילדים לתנורים???
למה אני צריכה לשמוע שאח הגדול של ידיד שלי נרצח??
למה.....
אני לא מסוגלת להכיל