מה אתם חושבים על הכתיבה? תתנו ביקורות בונות

"אחזיקי בחרבך והילחמי!" עגילי זיעה ביצבצו לאורך קו שיערה המסולסל וגופה היה חם ומיוזע. התנשפותה הקדחתני יצאה באי סדר והיא הרגישה שהאוויר שיצא מנחיריה היו כאדי אש ששרפו את עורה. היא הניפה את החרב בזעקת לחימה אבל המורה שלה בלם את הלהב הכסוף בקלות כאילו העיף עלה נידף מכתפו.

"אה!" היא אצטעקה בזעם. שריריה חרקו במחאת כאב ודמה געש בתוכה. היא מתאמנת כבר שעתיים שלמות ללא הפוגה והמורה שלה הביס אותה ללא שום מאמץ וזה הרתיח את דמה יותר מכל דבר אחר. היא היית מאוכזבת וכעוסה מעצמה. היא חשבה שהיא לוחמת הרבה יותר טובה מהדבר הפתטי הזה שניסה להילחם. היא חשבה שהיא לוחמת דגולה אבל היא בסך הכל הייתה עכבר בעור של לביאה שניסתה להכניע אריה.

"ארמני, מתי תלמדי לוותר? את יותר טובה בלנקות את גושי החרא של הסוסים," אחותה מייבל אמרה מהמרפסת של אולם הלחימה. "והנוף מחמיא לך אף יותר." ארמני חשקה את שיניה בעוצמה כזאת ששמע סדקים נשברים. "החברים היחידים שלך מחכים לך לכי אליהם שלא תרגישי בודדה מדי." ידיה לפתו את ניצב החרב בחוזקה עד שדמה פסק לזרום. ידיים מחוספסות אך חמימות החליקו בין החרב לידה ואחזו בניצב בניסיון לנטול אותו מבין אצבעותיה ההדוקות. המורה הכיר את ארמני. הוא ידע שאם הוא לא יקח את החרב ממנה הלהב הכסוף והחד היה כעת נעוץ בליבה השחור של אחותה השלישית, מחורר אותה לדמם למותה. היא הסירה את השריון הכבד והחלה לצעוד לכיוון הארמון. ידיה קמוצות בצידי גופה, לסתה הדוקה ועיניה בוערות בזעם והרס. היא עלתה בגרם המדרגות לכיוון חדרה של מייבל. היא תלמד אותה שאיתה לא מתעסקים גם אם היא תצטרך לחזור על השיעורים האלה מיליון ואחת פעמים.