יש לי בית ספר עכשיו ואני לא יכולה להביא את עצמי למצב של ללכת בגלל המלחמה אני לא מפסיקה לבכות ואני בחרדות כל היום

כנראה ההיפך הוא מה שטוב לך.
את תצאי ותראי את החיים ממשיכים נורמלי, תפגשי חברים ותסיחי את הדעת, תראי שהם רגועים והגוף שלך יוכל לקלוט שאפשר להיות רגוע,
המצב שלך עכשיו זה מניפוח של המצב, וניפוח של הניפוח, והגעת למצב שלא חושבת לצאת. פשוט תצאי ותעשי מה שכולם עושים, והבעייה שלך תתבטל. גם אם את רוצה באיזה מקום להישאר ככה, זה לא הנכון להיות ככה אז תצאי ותבטלי את הקטע הזה
בהצלחה

שואל השאלה:
^אני גם הייתי ערה כל הלילה כי אני לא מצליחה להירדם בלילות והשעות שלי התהפכו ואני לא יודעת כבר מה לעשות אני כל היום רק בוכה כל פעם שאני רואה אפילו טיפה של חדשות אני מתחילה לבכות ועכשיו אם אני אלך לבית ספר כל מה שידברו שם זה על המלחמה ואני לא מסוגלת אני פשוט אבכה שם

את מפחדת לצאת מהבית או שאת עצובה בלי קשר ליציאה מהבית?
אם את לא מפחדת ורק עצובה אני כן חושבת שכדאי לך ללכת אפילו רק לשעתיים כדי להתחיל לנסות קצת להשתחרר,
אחרי הכל ולצערי הרב באמת אנחנו נצטרך להמשיך את החיים גם אם יהיה לנו קשה (ויהיה) וכדאי לך לנסות להתחיל כי אחרכך יהיה הרבה יותר קשה לצאת מזה.
אם את מפחדת אז תקחי לעצמך עוד כמה יימים.
חיבוק❤

אני קודם כל ממליצה לך לא לראות חדשות, אם את גוללת ברשתות החברתיות אז עדיף גם פחות כי יש בזה המון המון דברים לא טובים.
אני מתארת לעצמי שיהיו כאלה שידברו אבל זו בחירה שלך מה לשמוע ומה לא ואת יכולה להודיע שאת לא רוצה לדבר על המלחמה.
לדעתי תנסי יום אחד ללכת, אפילו לשעתיים ותראי מה את מרגישה. אין חכם בעל ניסיון❤

יקרה
מבינה מאוד לליבך. קשה עד כדי בלתי אפשרי לחזור היום לשגרה. ועל אחת כמה וכמה לנערה כמוך שנשמעת מאוד רגישה שמאוד לקחה ללב את האירועים הקשים שחוותה המדינה. לגבי הביטחון האישי שלך, עלי להניח שאם פיקוד העורף מאפשר לימודים באזור מגורייך, כנראה שמדובר באזור בטול ללימודים ותנועה. יש סבירות שאפילו בטוח יותר מימים רגילים בשל נוכחות גבוהה של אנשי ביטחון והגברת ערנות. לגבי תגובה של בכי... זו תגובה טבעית ונכונה ורגישה. תגובה שמעידה שאת הכי בת אדם. לגיטימי לבכות ולגיטימי לפרוק ולגיטימי לחוש את היגון והסבל הקולקטיבי של האומה ולהביע אותו בכול דרך אפשרית. יש מי שמתכנס, יש מי שמתנתק, יש מי שנאטם ויש מי שבוכה כמוך וזה נפלא.
מבינה שכל צעד כעת קשה מנשוא... ממש מרגיש כמו תינוק שמתחיל ללכת והצעדים הראשונים מפחידים. יחד עם זאת ניתן לשער שהמפגש עם החברים והחברות, המורים והמורות, היועצות יכולים להעצים את תחושת הביטחון שלך ולהפחית מהחרדות. ככלות הכול שגרה היא אולי המצרך הכי יקר היום. ולימודים הם דרך למסלול של נרמול ושגרה ובעיקר חזרה לחיים. חזרה לנשום.
רציתי לשתף אותך בכך שאני מתנדבת סה"ר- סיוע והקשבה ברשת. עמותת סה"ר מקיימת צ'אט עם מתנדבים אנונימיים. תוכלי אם תרצי להצטרף לצ'אט ולשוחח על דברים המעיקים עלייך בתקופה מאתגרת זו, ואולי אף להתעדכן במקורות תמיכה נוספים. הלוואי שיכולתי לתמוך ולעזור לך יותר בקושי והמצוקה שאתה חווה.
שלך.
מתנדבת סה"ר

"ספינה הכי בטוחה כשהיא עוגנת בנמל, אך לא לשם כך נועדו ספינות"
ויליאם שד