אני לא חושבת שאני אי פעם אהיה בסדר

היי אהובה
אני מזדהה עם כל מילה ומילה שרשמת אני גם סובלת מהפרעות אכילה
כדי להיות בשליטה על ההפרעה את צריכה שישלטו בה בשבילך
כלומר שיהיה מישהו שייקבע לך תפריט ואת תצטרכי לעמוד בו גם אם ההפרעה צורחת לך שלא רק ככה מתגברים על החרדה
וכמובן בנוסף להיות בטיפול פסיכולוגי צמוד
ולרוב ההפרעה מביאה איתה גם דכאון אז אני ממליצה לך להתייעץ עם פסיכיאטר אולי להתחיל טיפול תרופתי

אין לי יותר מדי איך לנחם אותך כי אני גם עמוק בתוך זה אבל אני מבטיחה לך שיש חיים מעבר

שואל השאלה:
^הבעיה היא שאני לא יודעת איך לספר להורים שלי, הם לא יודעים כלום. כתבתי שיש לי הפרעת אכילה אבל אני לא מאובחנת, אני פשוט יודעת שמשהו לא בסדר איתי וככה לא אדם יציב מתנהל, אני כבר כמעט 4 שנים סובלת. אני לא יודעצ מה לעשות, אני לא יודעת איך לשתף אותם ולבקש עזרה

שואל השאלה:
אני אפילן לא יודעת מאיפה להתחיל, זה לא שהם לא שמו לב בעבר לכל מיני דברים אבל הם לא באמת עשו עם זה משהו ואני מפחדת שהם יחשבו שאני בסדר ושאני סתם מגזימה

גם אני עברתי בדיוק אותו הדבר אבל הייתי בטיפול של הפרעות אכילה ממש אינסטיבי של 7 חודשים,סבלתי מכל רגע אבל זה עבד
את תחזרי להיות שמחה,אל תשללי טיפול,יכול להיות שתסבלי בו ואני יודעת שאת לא רוצה,גם אני לא רציתי,אבל זה ממש עוזר,אם לא הייתי עושה את זה הייתי במחלקה סגורה לגמרי שאני עם הפרעות אכילה סופניות מרוב שהייתי כמו איזה שלד
תפני לטיפול ,זאת לא בושה

אני מזדהה עם הרבה מאוד מהדברים שכתבת. יש לי הפרעת אכילה, ואני רואה איך בכל יום היא מרחיקה אותי מלהיות האדם שאני רוצה להיות. אני רוצה לחשוב על ספרים, על חברים ועל חלומות, ולא על המשקל שלי, על שקרים ועל אוכל. אני רוצה לפתח את עצמי, לאהוב את עצמי, ללמוד על העולם ולחוות חוויות חדשות. אני רוצה להיות אדם טוב ומוסרי, להחזיק קשרים טובים עם האנשים שקרובים אליי, להרחיב את תחומי העניין שלי, להיות שמחה. אני קוראת לשאיפה הזו שאיפה "לחיות לכל הכיוונים", כי אני רוצה לפתח את עצמי בכל אספקט אפשרי ולהכיר את כל מה שיש להכיר.
ההפרעה לוקחת לי את זה. אני עסוקה בה, במקום להיות עסוקה בי. אני מזיקה לגוף שלי עד שאין לי אנרגיה לעשות כלום, עד שאני פשוט שוכבת במיטה חלשה וכאובה, חסרת מוטיבציה, ובלי יכולת לקום ואפילו פשוט לדאוג לעצמי. אני חיה בכיוון אחד. חוסר האונים הזה מדכא. הוא מרחיק אותי מכל הרצונות האמיתיים שלי, ומשאיר אותי רק עם הרצונות המעוותים של ההפרעה - לרדת, בכל מחיר, וזהו. אני רוצה להיות יותר מאדם שקרן, חרדתי, עצבני ואובססיבי.
אני בטיפול, ואני מקווה שהוא יעזור. אני מרגישה את דפוסי המחשבה שלי משתנים לאט לאט - העובדה שאני מכירה בכך שההפרעה היא משהו נפרד ממני, ולא חלק אינטגרלי מהאופי, מהמחשבות ומהרצונות שלי, היא כבר צעד שעשיתי. העובדה שאני חושבת שמציאות אידאלית עבורי היא כזו שבה אין לי את ההפרעה גם מעידה על איזשהי התקדמות שעשיתי. בעבר לא הייתי מכירה בנזק שאני גורמת לעצמי.
אני באמת מבקשת ממך לאזור אומץ ולדבר עם ההורים שלך. טיפול בהפרעת אכילה הוא קשה. הוא שובר את רוחך, את מצב הרוח שלך, את ההרגלים שלך, את כל מה שנאחזת בו קודם, אבל הוא שווה את זה. הוא הדבר היחיד שיכול להחזיר לך את עצמך. לפנות לעזרה זה הצעד הראשון, והוא קשה לא פחות מכל שאר הדרך. המחשבה לספר להורים היא מבעיתה, אני יודעת - עברתי את זה. את צריכה לשכנע את עצמך שאין לך ברירה. את מוכרחה. את יקרה לעצמך יותר משאת חושבת. אל תחשבי על ההשלכות של בקשת העזרה, על הטיפול שיגיע בהמשך. תתמקדי באקט הספציפי של הפנייה להורים, ותעבדי קשה עד שתצליחי לעשות אותו. אני מאמינה בך. אפשר לצאת מזה, ואת תצליחי.

פשוט הכותרת שרשמת לסיפור הזה זה כל כך מזדהה איתי
אני גם מרגיש (מסיבות אחרות) שאני אף פעם לא אהיה בסדר ושאני פשוט נועדתי להרגיש אומלל
זה לא נכון מן הסתם אבל מה נעשה ככה אני מרגיש
בדוגמה שלי זה הגיע לדיכאון אז הייתי ממליץ להיבדק ואולי ללכת לפסיכולוג
בהצלחה! סובל ביחד איתך אבל נעבור את זה בעזרת השם