35 תשובות
התנ"ך מורכב מ-24 ספרים.
חמישה חומשי תורה הקב"ה "הכתיב" למשה מילה במילה.
את שאר הספרים כתבו הנביאים ואנשי כנסת הגדולה ברוח הקודש. בגמרא מפורט מי כתב מה.
^^^שטויות.
חמישה חומשי תורה הקב"ה "הכתיב" למשה מילה במילה.
את שאר הספרים כתבו הנביאים ואנשי כנסת הגדולה ברוח הקודש. בגמרא מפורט מי כתב מה.
^^^שטויות.
התורה נכתבה על ידי משה, על פי דבר ה' מילה במילה.
נביא נכתב על ידי הנביאים בנבואה.
כתובים נכתבו על ידי רוח הקודש.
זה לא נכתב על ידי בני אדם, מסיבה פשוטה:
אם מישהו יכתוב שהיה מעמד בפני 600 אלף אנשים, מי יאמין לו?
ועוד שיש עוד הרבה הוכחות שתורה משמים, דילוגי אותיות, פאי בספר בראשית וכו'.
מי שאומר שזה נכתב בידי אדם, הוא רוצה לחשוב ככה כי אז לא יקיים מצוות.
נביא נכתב על ידי הנביאים בנבואה.
כתובים נכתבו על ידי רוח הקודש.
זה לא נכתב על ידי בני אדם, מסיבה פשוטה:
אם מישהו יכתוב שהיה מעמד בפני 600 אלף אנשים, מי יאמין לו?
ועוד שיש עוד הרבה הוכחות שתורה משמים, דילוגי אותיות, פאי בספר בראשית וכו'.
מי שאומר שזה נכתב בידי אדם, הוא רוצה לחשוב ככה כי אז לא יקיים מצוות.
אנונימי
המון אנשים. זה עבר בין אנשים והרבה כתבו אותו
משה רבינו כתב את זה בהר סיני 40 יום ו40 לילה והוא כתב את מה ש ה' אמר לו
אנונימי
מאתר 70q:
אנשי ביקורת המקרא טוענים כי התורה אינו ספר אלוהי, אלא נכתבה על ידי מספר סופרים, ולשיטתם, ישנן הוכחות המעידות על נכונות עמדתם. האם ניתן להפריך את מסקנותיהם? והאם אנשי ביקורת המקרא פועלים מתוך שיקולים אובייקטיביים, או שמא אג'נדות ודעות אישיות הן אלה המניעים אותם?
המסורת היהודית קובעת כי התורה נכתבה בידי משה רבנו, "איש האלוהים", על פי דבר ה' אליו, ועברה בירושה מדור לדור מבלי שעברה שינוי כלשהו. הדבר נכתב במפורש בתורה: "וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת וַיִּתְּנָהּ אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי" (דברים לא, ט); וכן "וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֵת כָּל דִּבְרֵי ה'" (שמות כד, ד).
לפני כמאתיים שנה הופיעה תיאוריה המכונה "ביקורת המקרא". כשמה כן היא מבקרת את הנחת היסוד המסורתית באשר למקור התורה. חלוציה היו משכילים נוצריים (ביניהם ז'אן אסטרוק, דה וטה, ולהאוזן, גונקל ועוד), ברובם בעלי אידיאולוגיה חילונית מובהקת (לא אובייקטיבית), ששאפו לנתץ את כבלי הדת ולהחליש את כוחה.
אנשי ביקורת המקרא טענו שהתורה איננה טקסט אלוהי, גם לא כזה שרוח הקודש שורה עליו. הם תיארו אותה כטקסט אנושי, שלא נכתב בידי משה אלא על ידי קבוצות כוהנים בימי בית שני, יותר מאלף שנה לאחר התיארוך המקובל במסורת היהודית. לפי דעתם, התורה היא אוסף של תעודות המתארות סיפורים שונים בתולדות עם ישראל, שנאספו ממקורות שונים, כאשר כל אחד בעל השקפה שונה ממשנהו. החוקרים ביססו את טענותיהם על סתירות, שינויים והבדלים מעוררי תמיהה בטקסט. גישות נוספות של ביקורת המקרא טוענות כי נוסח המקרא שבידינו השתנה במהלך השנים, וכי הגרסה שקיימת בידינו אינה הגרסה המקורית שלו; שממצאים ארכיאולוגים סותרים את הנאמר בתנ"ך; וכן, שהמקרא מושפע מאוד מתרבות המזרח הקדום ובמקרים רבים אף מחקה אותו.
תפיסת ביקורת המקרא רווחת בעולם האקדמי ואף מופיעה בתוכנית הלימודים בתנ"ך בבתי הספר הממלכתיים בישראל. משום כך רבים מתייחסים אליה כאל "אמת מדעית", בעוד שבפועל זוהי תאוריה בלתי מוכחת ובעלת כשלים רבים.
להלן נציג את טענותיה של ביקורת המקרא ונפריך אותן אחת לאחת.
טענות גישת ביקורת המקרא והתשובה להן
טענה: בעקבות סתירות בטקסט ניתן להגיע למסקנה כי התורה לא נכתבה על ידי משה רבנו, אלא עשויה ע"י מקורות שונים שנערכו יחד.
תשובה: מבקרי המקרא טוענים כי באם נמצא סתירות בתוך טקסט כתוב, סימן שנכתב ע"י אישים שונים, אך מה שנראה במבט שטחי כסתירה, אינו בהכרח מהווה סתירה אלא הבדלי דיוק דקים בסוגיה.
דוגמה בולטת המדגימה את חוסר הנכונות בנחרצות טענה זו היא ספר "חוקי חמורבי", אוסף החוקים הקדום ביותר ממסופוטמיה (אזור הסהר הפורה, עיראק של ימינו), המתוארך למאה ה-18 לפנסה"נ. ספר זה נכתב ע"י מחבר אחד או קבוצת מחברים שפעלה יחד. והנה מסתבר שגם בחוקי חמורבי נמצאו חוקים הסותרים זה את זה, וזאת למרות שהספר נכתב כיחידה אחת ע"י מחבר או קבוצה שפעלה בשיתוף פעולה הדדי! האם עורכי "חוקי חמורבי" לא שמו לב לסתירות, או שמא אלה לא היו בעיניהם סתירות, והקושיה נופלת מאליה? כפי שנראה בהמשך, לא כל מה שנראה לחוקר מודרני כסתירה הוא אכן כך בעיניי בן התקופה הקדומה הבקיא בעומק הנושא המדובר.
כמו שכתב אחד מחוקרי המקרא: "סתירות בולטות, לא-פחות מאלה המשמשות בסיס להבחנת רבדים במקרא, מצויות בקובץ החוקים הזה [חוקי חמורבי], שהוא הגדול בקבצי המשפט המסופוטמי. אולם, כאן ידוע לנו בבירור מתי נתפרסמו החוקים, היכן נתפרסמו ועל-ידי מי. ידוע שהקובץ כפי שהוא מצוי בידינו כעת, התפרסם כחטיבה שלמה, תוך כוונה שישמש כרשימת הנחות משפטיות בתחום שלטונו של מלך בבלי ההכרה כי גם לגבי קובץ חוקים עתיק זה, שנערך בדייקנות רבה, יש להבחין הבחנות מדוקדקות בין חוקים הסותרים זה את זה לכאורה חשובה מאד להבנת המשפט המקראי" (פרופ' משה גרינברג, 'תורה נדרשת : חיבורים בשאלות יסוד בעולמו של המקרא', הנחות היסוד של החוק הפלילי במקרא, הוצאת 'עם עובד').
בכתבי קודש רבים של רבותינו, הבקיאים ברזי וסודות התורה, מבוארים לעומק הבחנות דקות והסברים לשונות או הניגוד הנראים באזכורים שונים. כשקוראים את הדברים, מבינים את מורכבות התורה שנראית סותרת, אך במבט מעמיק הינה משלימה את דבריה כאן וכאן כפאזל.
טענה: התורה לא נכתבה בזמן יציאת מצרים אלא בתקופה מאוחרת יותר (ככל הנראה ימי בית שני), כחלק מניסיון של שכבת הכוהנים לבסס מיתוס לאומי שיאחד את העם.
תשובה: כותב בן ימינו שמבקש לכתוב רומן היסטורי על תקופה עתיקה נדרש לבצע מחקר מעמיק כדי לבסס את אמינותו של הסיפור. עם כל העבודה הרבה שישקיע, ישנם דברים שלאדם שלא חי באותה תקופה פשוט אין יכולת לדעת, בוודאי כשמדובר בעולם עתיק ללא מאגרי מידע כשבקושי נותרו ממנו כתבים. סיפורי התנ"ך, לעומת זאת, מלאים בפרטים אותנטיים המתאימים לתקופה קדומה למדי שלמחברי הספר, אם היו חיים בתקופה מאוחרת, לא הייתה אפשרות לדעת. חלק מהמנהגים המתוארים בתורה היו נפוצים ברחבי המזרח הקדום ונודעו לנו רק מתעודות אותנטיות שהתגלו בדורות האחרונים. למי שחי בתקופה מוקדמת יותר לא הייתה אפשרות לתאר את רוח התקופה בדיוק שכזה.
כמה דוגמאות: השמות בספר בראשית הם בעלי מאפיינים מובהקים של שמות שֵמיים (שורש יפע"ל יצחק, ישמעאל, יעקב, יוסף וכו'), שלא היו נפוצים בתקופות מאוחרות יותר. כך גם העובדה שחסר בהם המרכיב של שם הוי"ה כמו בשמות ירמיהו, אליהו, חזקיהו וכו' (שמות תאופוריים). שמות אלה כלל לא היו נפוצים בתקופת המלכים וכמעט שלא בתקופת בית שני.
דוגמה נוספת היא המנהג הקדום שבו אישה שלא זכתה לילדים הייתה לוקחת אמה (שפחה) שתלד עבורה, והילדים היו נחשבים לפחות מבחינה משפטית שלה. כך אירע למשל עם שרה והגר ועם רחל ובלהה. מסתבר שמנהג זה היה מקובל באותם ימים במזרח הקדום, אך למחבר שחי מאוחר יותר, בתקופה שבה המנהג כבר לא היה קיים, לא הייתה דרך לדעת עליו.
כמו כן, ירושלים, בירת ממלכת יהודה בתקופת בית שני, הינה העיר החשובה ביותר בהיסטוריה היהודית. למרות זאת, היא נזכרת פעם אחת בלבד בספר בראשית. אין זה סביר שכותב מעידן מאוחר יותר שרוצה לשוות לספרו מראה אמין כלפי חוץ לא היה מתייחס אליה כלל ומדגיש את חשיבותה, ומכאן שזוהי ראייה נוספת לקדמותו של ספר בראשית.
דוגמה נוספת היא מספר שמות, המתאר את תקופת שעבודם של ישראל ואת יציאת מצרים. הספר מלא בשמות, ביטויים ותיאורים המאפיינים את התרבות המצרית, שאכן התגלו בתעודות אותנטיות שהתגלו רק במאה ה-19.
ישנן עוד דוגמאות רבות להוכחת אמיתות התיאור ההיסטורי המופיע בתורה, והמעוניין להרחיב יוכל לקרוא מאמר זה.
טענה: בתורה יש חזרתיות רבה המעידה על פעילות עריכה מורכבת.
תשובה: ההרגל לראות כל כפילות כהקבלה וכל הבדל כסתירה, מונע ממחפש האמת לברר ולבדוק האם ישנן אפשרויות נוספות, האם ייתכן שהתורה דווקא דייקה מאד בלשונה ורמזה מובנים שונים להבנת נוסח התורה. דוגמה טובה היא מצוות "והגדת לבנך" הזכורה לנו מליל הסדר, שמופיעה בתורה ארבע פעמים. וודאי שבמבט שטחי זוהי נראית ככפילות מיותרת; אך חכמי התורה מסבירים כי "כנגד ארבעה בנים דברה תורה", כלומר שבכל אחת מן הפרשות בהן מוזכרת שאלת הבן ניתן למצוא בתשובה הניתנת הבדלים באופי ובסגנון: משפט אחד מתאים יותר לחכם, שני לבן שמתעניין בתרבויות זרות, שלישי לבן התם, והרביעי לבן שאינו יודע לשאול.
מכאן למדו שיש לחנך ולהדריך את הבן בהתאם לאופיו, כפי שאמר שלמה המלך: "חנוך לנער על פי דרכו" (משלי, כב).
טענה: אנשי ביקורת המקרא הם הראשונים שחשפו את הסתירות שבתורה.
תשובה: שוב, אין זה נכון. אנשי "ביקורת המקרא" הראשונים היו לא אחרים מאשר חז"ל עצמם. בקריאתם הצמודה את התורה הם מגלים סתירות והבדלים משמעותיים הרבה יותר מאלה שגילו החוקרים האירופאים. ירידתם לפרטים, לעיתים אף נראה כהגזמה, מוכיחה כי צפונות הטקסט התנ"כי לא נסתרו מעיניהם. כמעט כל ספרות חז"ל מבוססת על דיוק בפסוקים ובמילים, הצגת כפילויות או להפך, ניסיון להבין מדוע חסרים בטקסט פרטים מסוימים וכדומה. אלא שבניגוד לחוקרי הביקורת, חז"ל יצאו מנקודת הנחה שמדובר בטקסט אלוהי ויישבו רבות ממה שנראה כסתירה כביכול. הם אפילו ראו בכך מקפצה חשובה ללימוד התורה לא רק טקסט שיש לשנן אותו, אלא טקסט שניתן לצלול אליו ולדלות ממנו כל הזמן תובנות חדשות.
טענה: הממצאים הארכיאולוגים בשטח מחזקים את טענות ביקורת המקרא.
תשובה: בשנים האחרונות מתברר דווקא ההיפך הממצאים הארכיאולוגיים המעודכנים תומכים יותר ויותר בהיסטוריה התנ"כית ושוללים את דעתם של תומכי התיאוריות הביקורתיות. עסקנו בנושא בהרחבה במקום אחר (בשאלה: האם יש סתירה בין סיפורי התנ"ך לממצאי הארכיאולוגיה?), שם הבאנו דוגמאות רבות המוכיחות את אמינות התיאור המקראי.
טענה: אנשי ביקורת המקרא הם אנשים אובייקטיבים, ואילו תומכי המקרא מוטים לכיוון האמונה היהודית.
תשובה: זוהי טעות רווחת בעקבות היומרה של חקר המקרא להציג את עצמו כ"מדעי". בפועל, מייסדי התחום של ביקורת המקרא היו כאמור גרמנים שחיו במאה ה-18. בתקופה זו החלה האמנציפציה הקניית שוויון זכויות ליהודים במדינות אירופה. באותם ימים, יהודים החלו להתקבל לראשונה כעורכי דין, אקדמאים וסוחרים מצליחים, והדבר ערער בין היתר את התפיסה הנוצרית המקובלת על "נחיתותם" של היהודים.
רקע זה הוא אחת הסיבות לכך שאנשי ביקורת המקרא כלל לא היו אובייקטיביים במחקריהם מופיעים לא מעט עוינות כלפי היהדות. הם השתמשו במחקריהם גם כדי להוכיח את עליונות הנצרות על היהדות, ולהראות שהתורה, הספר המקודש שהיהודים עוצבו בדמותה, אינה יצירה הרמונית ומופלאה כפי שחושבים אלא גיבוב של מקורות זרים. השיטה בה נקטו אותם מלומדים נוצריים להחלשת היהדות היא הכחשת התורה כאלוהית.
הדברים אכן פעלו, ובסביבה התרבותית של אותם ימים גישת הביקורת נחשבה לאמת כמעט מדעית, למרות הכשלים הרבים של הגישה.
לסיכום, השערות ביקורת המקרא, על אף שבמבט ראשוני עלולות להישמע משכנעות, הן לאמיתו של דבר רחוקות מלהיות מבוססות. הן נשענות על שברי עובדות ומוטות ע"פ השקפות עולם אישיות של החוקרים, המנסים לגשש את דרכם באפלה של מציאות היסטורית בת 4,000 שנה. התורה, כיאה לספר שנועד להעביר אלינו את דבר האלוהים, היא טקסט מורכב, רב-גוני ובעל רבדים עמוקים שאינם ניתנים להבנה בהירה ומדויקת לעין שאינה בקיאה בה.
אנשי ביקורת המקרא טוענים כי התורה אינו ספר אלוהי, אלא נכתבה על ידי מספר סופרים, ולשיטתם, ישנן הוכחות המעידות על נכונות עמדתם. האם ניתן להפריך את מסקנותיהם? והאם אנשי ביקורת המקרא פועלים מתוך שיקולים אובייקטיביים, או שמא אג'נדות ודעות אישיות הן אלה המניעים אותם?
המסורת היהודית קובעת כי התורה נכתבה בידי משה רבנו, "איש האלוהים", על פי דבר ה' אליו, ועברה בירושה מדור לדור מבלי שעברה שינוי כלשהו. הדבר נכתב במפורש בתורה: "וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת וַיִּתְּנָהּ אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי" (דברים לא, ט); וכן "וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֵת כָּל דִּבְרֵי ה'" (שמות כד, ד).
לפני כמאתיים שנה הופיעה תיאוריה המכונה "ביקורת המקרא". כשמה כן היא מבקרת את הנחת היסוד המסורתית באשר למקור התורה. חלוציה היו משכילים נוצריים (ביניהם ז'אן אסטרוק, דה וטה, ולהאוזן, גונקל ועוד), ברובם בעלי אידיאולוגיה חילונית מובהקת (לא אובייקטיבית), ששאפו לנתץ את כבלי הדת ולהחליש את כוחה.
אנשי ביקורת המקרא טענו שהתורה איננה טקסט אלוהי, גם לא כזה שרוח הקודש שורה עליו. הם תיארו אותה כטקסט אנושי, שלא נכתב בידי משה אלא על ידי קבוצות כוהנים בימי בית שני, יותר מאלף שנה לאחר התיארוך המקובל במסורת היהודית. לפי דעתם, התורה היא אוסף של תעודות המתארות סיפורים שונים בתולדות עם ישראל, שנאספו ממקורות שונים, כאשר כל אחד בעל השקפה שונה ממשנהו. החוקרים ביססו את טענותיהם על סתירות, שינויים והבדלים מעוררי תמיהה בטקסט. גישות נוספות של ביקורת המקרא טוענות כי נוסח המקרא שבידינו השתנה במהלך השנים, וכי הגרסה שקיימת בידינו אינה הגרסה המקורית שלו; שממצאים ארכיאולוגים סותרים את הנאמר בתנ"ך; וכן, שהמקרא מושפע מאוד מתרבות המזרח הקדום ובמקרים רבים אף מחקה אותו.
תפיסת ביקורת המקרא רווחת בעולם האקדמי ואף מופיעה בתוכנית הלימודים בתנ"ך בבתי הספר הממלכתיים בישראל. משום כך רבים מתייחסים אליה כאל "אמת מדעית", בעוד שבפועל זוהי תאוריה בלתי מוכחת ובעלת כשלים רבים.
להלן נציג את טענותיה של ביקורת המקרא ונפריך אותן אחת לאחת.
טענות גישת ביקורת המקרא והתשובה להן
טענה: בעקבות סתירות בטקסט ניתן להגיע למסקנה כי התורה לא נכתבה על ידי משה רבנו, אלא עשויה ע"י מקורות שונים שנערכו יחד.
תשובה: מבקרי המקרא טוענים כי באם נמצא סתירות בתוך טקסט כתוב, סימן שנכתב ע"י אישים שונים, אך מה שנראה במבט שטחי כסתירה, אינו בהכרח מהווה סתירה אלא הבדלי דיוק דקים בסוגיה.
דוגמה בולטת המדגימה את חוסר הנכונות בנחרצות טענה זו היא ספר "חוקי חמורבי", אוסף החוקים הקדום ביותר ממסופוטמיה (אזור הסהר הפורה, עיראק של ימינו), המתוארך למאה ה-18 לפנסה"נ. ספר זה נכתב ע"י מחבר אחד או קבוצת מחברים שפעלה יחד. והנה מסתבר שגם בחוקי חמורבי נמצאו חוקים הסותרים זה את זה, וזאת למרות שהספר נכתב כיחידה אחת ע"י מחבר או קבוצה שפעלה בשיתוף פעולה הדדי! האם עורכי "חוקי חמורבי" לא שמו לב לסתירות, או שמא אלה לא היו בעיניהם סתירות, והקושיה נופלת מאליה? כפי שנראה בהמשך, לא כל מה שנראה לחוקר מודרני כסתירה הוא אכן כך בעיניי בן התקופה הקדומה הבקיא בעומק הנושא המדובר.
כמו שכתב אחד מחוקרי המקרא: "סתירות בולטות, לא-פחות מאלה המשמשות בסיס להבחנת רבדים במקרא, מצויות בקובץ החוקים הזה [חוקי חמורבי], שהוא הגדול בקבצי המשפט המסופוטמי. אולם, כאן ידוע לנו בבירור מתי נתפרסמו החוקים, היכן נתפרסמו ועל-ידי מי. ידוע שהקובץ כפי שהוא מצוי בידינו כעת, התפרסם כחטיבה שלמה, תוך כוונה שישמש כרשימת הנחות משפטיות בתחום שלטונו של מלך בבלי ההכרה כי גם לגבי קובץ חוקים עתיק זה, שנערך בדייקנות רבה, יש להבחין הבחנות מדוקדקות בין חוקים הסותרים זה את זה לכאורה חשובה מאד להבנת המשפט המקראי" (פרופ' משה גרינברג, 'תורה נדרשת : חיבורים בשאלות יסוד בעולמו של המקרא', הנחות היסוד של החוק הפלילי במקרא, הוצאת 'עם עובד').
בכתבי קודש רבים של רבותינו, הבקיאים ברזי וסודות התורה, מבוארים לעומק הבחנות דקות והסברים לשונות או הניגוד הנראים באזכורים שונים. כשקוראים את הדברים, מבינים את מורכבות התורה שנראית סותרת, אך במבט מעמיק הינה משלימה את דבריה כאן וכאן כפאזל.
טענה: התורה לא נכתבה בזמן יציאת מצרים אלא בתקופה מאוחרת יותר (ככל הנראה ימי בית שני), כחלק מניסיון של שכבת הכוהנים לבסס מיתוס לאומי שיאחד את העם.
תשובה: כותב בן ימינו שמבקש לכתוב רומן היסטורי על תקופה עתיקה נדרש לבצע מחקר מעמיק כדי לבסס את אמינותו של הסיפור. עם כל העבודה הרבה שישקיע, ישנם דברים שלאדם שלא חי באותה תקופה פשוט אין יכולת לדעת, בוודאי כשמדובר בעולם עתיק ללא מאגרי מידע כשבקושי נותרו ממנו כתבים. סיפורי התנ"ך, לעומת זאת, מלאים בפרטים אותנטיים המתאימים לתקופה קדומה למדי שלמחברי הספר, אם היו חיים בתקופה מאוחרת, לא הייתה אפשרות לדעת. חלק מהמנהגים המתוארים בתורה היו נפוצים ברחבי המזרח הקדום ונודעו לנו רק מתעודות אותנטיות שהתגלו בדורות האחרונים. למי שחי בתקופה מוקדמת יותר לא הייתה אפשרות לתאר את רוח התקופה בדיוק שכזה.
כמה דוגמאות: השמות בספר בראשית הם בעלי מאפיינים מובהקים של שמות שֵמיים (שורש יפע"ל יצחק, ישמעאל, יעקב, יוסף וכו'), שלא היו נפוצים בתקופות מאוחרות יותר. כך גם העובדה שחסר בהם המרכיב של שם הוי"ה כמו בשמות ירמיהו, אליהו, חזקיהו וכו' (שמות תאופוריים). שמות אלה כלל לא היו נפוצים בתקופת המלכים וכמעט שלא בתקופת בית שני.
דוגמה נוספת היא המנהג הקדום שבו אישה שלא זכתה לילדים הייתה לוקחת אמה (שפחה) שתלד עבורה, והילדים היו נחשבים לפחות מבחינה משפטית שלה. כך אירע למשל עם שרה והגר ועם רחל ובלהה. מסתבר שמנהג זה היה מקובל באותם ימים במזרח הקדום, אך למחבר שחי מאוחר יותר, בתקופה שבה המנהג כבר לא היה קיים, לא הייתה דרך לדעת עליו.
כמו כן, ירושלים, בירת ממלכת יהודה בתקופת בית שני, הינה העיר החשובה ביותר בהיסטוריה היהודית. למרות זאת, היא נזכרת פעם אחת בלבד בספר בראשית. אין זה סביר שכותב מעידן מאוחר יותר שרוצה לשוות לספרו מראה אמין כלפי חוץ לא היה מתייחס אליה כלל ומדגיש את חשיבותה, ומכאן שזוהי ראייה נוספת לקדמותו של ספר בראשית.
דוגמה נוספת היא מספר שמות, המתאר את תקופת שעבודם של ישראל ואת יציאת מצרים. הספר מלא בשמות, ביטויים ותיאורים המאפיינים את התרבות המצרית, שאכן התגלו בתעודות אותנטיות שהתגלו רק במאה ה-19.
ישנן עוד דוגמאות רבות להוכחת אמיתות התיאור ההיסטורי המופיע בתורה, והמעוניין להרחיב יוכל לקרוא מאמר זה.
טענה: בתורה יש חזרתיות רבה המעידה על פעילות עריכה מורכבת.
תשובה: ההרגל לראות כל כפילות כהקבלה וכל הבדל כסתירה, מונע ממחפש האמת לברר ולבדוק האם ישנן אפשרויות נוספות, האם ייתכן שהתורה דווקא דייקה מאד בלשונה ורמזה מובנים שונים להבנת נוסח התורה. דוגמה טובה היא מצוות "והגדת לבנך" הזכורה לנו מליל הסדר, שמופיעה בתורה ארבע פעמים. וודאי שבמבט שטחי זוהי נראית ככפילות מיותרת; אך חכמי התורה מסבירים כי "כנגד ארבעה בנים דברה תורה", כלומר שבכל אחת מן הפרשות בהן מוזכרת שאלת הבן ניתן למצוא בתשובה הניתנת הבדלים באופי ובסגנון: משפט אחד מתאים יותר לחכם, שני לבן שמתעניין בתרבויות זרות, שלישי לבן התם, והרביעי לבן שאינו יודע לשאול.
מכאן למדו שיש לחנך ולהדריך את הבן בהתאם לאופיו, כפי שאמר שלמה המלך: "חנוך לנער על פי דרכו" (משלי, כב).
טענה: אנשי ביקורת המקרא הם הראשונים שחשפו את הסתירות שבתורה.
תשובה: שוב, אין זה נכון. אנשי "ביקורת המקרא" הראשונים היו לא אחרים מאשר חז"ל עצמם. בקריאתם הצמודה את התורה הם מגלים סתירות והבדלים משמעותיים הרבה יותר מאלה שגילו החוקרים האירופאים. ירידתם לפרטים, לעיתים אף נראה כהגזמה, מוכיחה כי צפונות הטקסט התנ"כי לא נסתרו מעיניהם. כמעט כל ספרות חז"ל מבוססת על דיוק בפסוקים ובמילים, הצגת כפילויות או להפך, ניסיון להבין מדוע חסרים בטקסט פרטים מסוימים וכדומה. אלא שבניגוד לחוקרי הביקורת, חז"ל יצאו מנקודת הנחה שמדובר בטקסט אלוהי ויישבו רבות ממה שנראה כסתירה כביכול. הם אפילו ראו בכך מקפצה חשובה ללימוד התורה לא רק טקסט שיש לשנן אותו, אלא טקסט שניתן לצלול אליו ולדלות ממנו כל הזמן תובנות חדשות.
טענה: הממצאים הארכיאולוגים בשטח מחזקים את טענות ביקורת המקרא.
תשובה: בשנים האחרונות מתברר דווקא ההיפך הממצאים הארכיאולוגיים המעודכנים תומכים יותר ויותר בהיסטוריה התנ"כית ושוללים את דעתם של תומכי התיאוריות הביקורתיות. עסקנו בנושא בהרחבה במקום אחר (בשאלה: האם יש סתירה בין סיפורי התנ"ך לממצאי הארכיאולוגיה?), שם הבאנו דוגמאות רבות המוכיחות את אמינות התיאור המקראי.
טענה: אנשי ביקורת המקרא הם אנשים אובייקטיבים, ואילו תומכי המקרא מוטים לכיוון האמונה היהודית.
תשובה: זוהי טעות רווחת בעקבות היומרה של חקר המקרא להציג את עצמו כ"מדעי". בפועל, מייסדי התחום של ביקורת המקרא היו כאמור גרמנים שחיו במאה ה-18. בתקופה זו החלה האמנציפציה הקניית שוויון זכויות ליהודים במדינות אירופה. באותם ימים, יהודים החלו להתקבל לראשונה כעורכי דין, אקדמאים וסוחרים מצליחים, והדבר ערער בין היתר את התפיסה הנוצרית המקובלת על "נחיתותם" של היהודים.
רקע זה הוא אחת הסיבות לכך שאנשי ביקורת המקרא כלל לא היו אובייקטיביים במחקריהם מופיעים לא מעט עוינות כלפי היהדות. הם השתמשו במחקריהם גם כדי להוכיח את עליונות הנצרות על היהדות, ולהראות שהתורה, הספר המקודש שהיהודים עוצבו בדמותה, אינה יצירה הרמונית ומופלאה כפי שחושבים אלא גיבוב של מקורות זרים. השיטה בה נקטו אותם מלומדים נוצריים להחלשת היהדות היא הכחשת התורה כאלוהית.
הדברים אכן פעלו, ובסביבה התרבותית של אותם ימים גישת הביקורת נחשבה לאמת כמעט מדעית, למרות הכשלים הרבים של הגישה.
לסיכום, השערות ביקורת המקרא, על אף שבמבט ראשוני עלולות להישמע משכנעות, הן לאמיתו של דבר רחוקות מלהיות מבוססות. הן נשענות על שברי עובדות ומוטות ע"פ השקפות עולם אישיות של החוקרים, המנסים לגשש את דרכם באפלה של מציאות היסטורית בת 4,000 שנה. התורה, כיאה לספר שנועד להעביר אלינו את דבר האלוהים, היא טקסט מורכב, רב-גוני ובעל רבדים עמוקים שאינם ניתנים להבנה בהירה ומדויקת לעין שאינה בקיאה בה.
^^ זה לא משנה מה הגיוני לך, חקר המקרא מביא למסקנה שרשמתי
^
ולך זה הגיוני שמישהו אמר ש 600 אלף ראו את המעמד, אבל הם אינם?
ולך זה הגיוני שמישהו אמר ש 600 אלף ראו את המעמד, אבל הם אינם?
אנונימי
כן, וזה רק מחזק את הטענה שזה סיפור מומצא, כי יש רק מקור אחד שתומך בטענה שמעמד של 600 אלף איש קרה
זה מלא קטעים וסיפורים שאנשים כתבו באותה תקופה וחיברו אותם ביחד, בגלל זה זה לא מדוייק
יש כל מיני הסברים לכך, מה שככל הנראה קרה הוא שהסיפור היה בקנה מידה קטן יותר בעבר ועם השנים הוסיפו לו פרטים וכך גם הגדילו את כמות האנשים שנכחו במעמד, וזה התאפשר כי לקח כמה מאות שנים מהמצאת הסיפור עד לכתיבה שלו בתורה. בנוסף, מלכים איימו על אנשים וכפו עליהם את האמונה בסיפור, כך שהם היו מחויבים להעביר את הסיפור מדור לדור ועם השנים העובדה שהמלכים כפו עליהם את האמונה נעלמה, והסיפור הפך בעיניהם לדבר שקרה במציאות.
סופרים ורבנים בין המאות ה-12 וה-2 לפני הספירה. רובו נכתב על ידי כוהנים (ספר ויקרא נכתב כולו על ידי כוהנים), והשאר נכתב על ידי אנשי חצר המלך ועל ידי מחברים לא ידועים
^
זה לא הגיוני בכלל, איך מישהו יכתוב על מעמד של 600 אלף אנשים, ואנשים יאמינו לו?
זה לא הגיוני בכלל, איך מישהו יכתוב על מעמד של 600 אלף אנשים, ואנשים יאמינו לו?
אנונימי
אדם אומר לך שהיה מעמד בפני 600 אלף אנשים, איך אנשים יאמינו לו?
הם ישאלו: "איפה עכשיו ה-600 אלף?"
הרי לא היה כתוב שהם מתו?
הם ישאלו: "איפה עכשיו ה-600 אלף?"
הרי לא היה כתוב שהם מתו?
אנונימי
לא היה בן אדם אחד זה הרבה אנשים מתקופות שונות למה לדעתך יש כל כך הרבה טעויות בתורה?
בטח שיש תחפס בגוגל תמצא המון
^^^
באים אליך אלפי בני אדם, ואומרים לך שראו בעיניים שלהם את המעמד, תומר שכל אלפים משקרים?
לא מדובר שהם שמעו ממישהו ואמינו, אלא הם אומרים לך ישר שהם ראו!
באים אליך אלפי בני אדם, ואומרים לך שראו בעיניים שלהם את המעמד, תומר שכל אלפים משקרים?
לא מדובר שהם שמעו ממישהו ואמינו, אלא הם אומרים לך ישר שהם ראו!
אנונימי
^^
חיפשתי לא מצאתי
חיפשתי לא מצאתי
אנונימי
^^ואתה דיברת איתם? הם חיו לפני יותר מ3000 שנה והעדות הכתובה היחידה לסיפור הזה היא ספר דת האירוע הזה לא קרה נקודה
^^^ שוב, זה לא קרה, יש לך טקסט אחד שטוען זאת, לא אלפי אנשים
התורה היא אמת, ואי אפשר להכחיש את זה:
מאתר 70q:
שאלה: כיצד ניתן לדעת בוודאות שהתורה לא ניתנה על ידי בן-אנוש, ואכן היא אלוהית?
"לקיים תורה ומצוות?! זהו אורח-חיים שמתאים ל'דתיים', אותם אלו שחונכו להאמין בצורה עיוורת בתורה" - זו התפיסה המוכרת בקרב רבים בכל הקשור לאמיתות התורה ולשמירתה. האמונה בתורה נתפסת על ידי חלק מאיתנו כמסורת "שבטית" ומיושנת, חסרת ביסוס. האם ניתן להפריך זאת בצורה רציונלית ומוחלטת? האם ניתן להוכיח בצורה ודאית כי מקורה של התורה הינו אלוהי?
עם ישראל נקרא מאז ומעולם "עם הספר", על שמו של ספר התורה (והתנ"ך בכלל) שניתן לנו ואיגד את העם סביבו במשך אלפי שנים. התורה חמישה חומשי תורה נכתבה על ידי משה רבנו על פי דבר ה' אליו ברוח הנבואה, והיא איננה ספר אנושי רגיל.
ישנם כאלה שטוענים שמי שכתב את התורה היה אדם מתוחכם שהצליח לשטות בעם שלם (לפירוט ראו בשאלה: מי כתב את התורה?), אך כשבודקים את הטענה לעומק מתגלה כי אין לה כל שחר ובסיס. במקום זאת, התורה מלאה בראיות ברורות וחדות לכך שהיא לא הייתה יכולה להימסר על ידי בן אנוש. ישנם כמה מנגנוני הוכחה לכך, ומפאת אורך הדברים נציין את חלקם בלבד במסגרת מאמר זה.
רוצה להשתיל ספר המתיימר להיות אלוהי? אלה הפסוקים שלא היית כותב
דתות רבות מבוססות על התגלות אלוהית או רוחנית כזו או אחרת. כך למשל בנצרות, באסלאם ואפילו בדתות המזרח כגון בודהיזם, הינדואיזם וכו'. אולם בכל המקרים הללו, ההתגלות הייתה לאדם אחד הנביא או מייסד הדת אשר סיפר עליה מאוחר יותר לאחרים. היו כאלה שהאמינו והיו כאלה שלא, אולם מקרב אלה שהאמינו התלכדה סביבו קבוצה שקיבלה אותו כמורה רוחני. כך נוסדו הדתות והאמונות בעולם על ידי יחידים כגון ישו, מוחמד, בודהא ועוד.
התורה יוצאת דופן בעניין זה באופן קיצוני. היא מתארת בכמה מקומות את האירוע הגדול ביותר שהתרחש לעיני עם ישראל מעמד הר סיני. באירוע זה עמדו כל בני ישראל שיצאו ממצרים, כשלושה מיליון איש, שנכחו בהתגלות אלוהית יוצאת דופן. התורה חוזרת על כך פעמים רבות, ומדגישה שכל בני העם ראו את האירוע. בתורה עצמה כתובים פסוקים שפונים באופן ישיר לאותו דור מקבל התורה, אשר נכח במעמד הר סיני, ומציינים את נוכחותם של בני ישראל באותו מעמד התגלות אלוהית.
כעת נניח שמישהו היה רוצה 'להשתיל' סיפור עממי שמעולם לא התרחש אי-שם במהלך ההיסטוריה. מה יהיה הגיוני יותר: שהוא יספר על התגלות פרטית שחווה (כמו שעשו מייסדי הדתות האחרות), או על אירוע קולקטיבי שלא התרחש במציאות, ומציין את נוכחותם האישית של מקבלי הספר? ברור שסיפור מהסוג השני יגרום לחוסר אמינות מוחלט ולדחיית הספר בעת ניסיון העברתו. אף אדם לא יאמין לספר שבו נאמר שהוא עצמו חווה התגלות אלוהית, כשבמציאות הדבר לא היה ולא נברא, ובמיוחד כשהספר כולל בתוכו כמה וכמה ציווים וחוקים מחייבים למקבלי הספר. אם מישהו היה מעוניין להשתיל ספר תורה הוא ודאי לא היה מציין בו פסוקים בהם רשום שמקבל הספר עצמו חווה אירועים וראה מראות שהוא עצמו לא ראה.
זו הסיבה, אגב, לכך שמבין כל הדתות הקיימות בעולם, אין ולו אחת שטוענת להתגלות אלוהית המונית משום שמעמד כזה לא ניתן לזייף. כל הדתות נוסדו על ידי אדם שטען שהייתה לו התגלות נבואית אישית, והוא מציע בעקבותיה דרך חיים חדשה. לעומת זאת, היהדות היא הדת היחידה שמתבססת על התגלות המונית, שהתרחשה לעיני 3 מיליון איש. התורה היא היחידה שנטענת להיכתב בזמן המאורעות האמורים בה. היא מצטטת אמירות ישירות של הבורא ומשה רבנו, כמו גם אמירות ישירות כלפי העם. תורת ישראל היא למעשה התורה היחידה בעולם שמתארת אירועים נסיים בקנה מידה לאומי הכתובים בסמוך לעת התרחשותם (בגוף שני בלשון הווה), מה שלא מאפשר את זיופה.
והנה כמה ציטוטים מתוך התורה, שמציינים את נוכחותם של מקבלי התורה במעמד הר סיני:
"אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם לְעָבְרְךָ בִּבְרִית ה' אֱלֹהֶיךָ וּבְאָלָתוֹ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם" (דברים כט, ט-יא).
"אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם" (שמות כ, יח).
"אַתֶּם רְאִיתֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְעֵינֵיכֶם בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצוֹ" (דברים כט, א).
"לֹא אֶת אֲבֹתֵינוּ כָּרַת ה' אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת כִּי אִתָּנוּ אֲנַחְנוּ אֵלֶּה פֹה הַיּוֹם כֻּלָּנוּ חַיִּים. פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר ה' עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ" (דברים ה, ג-ד).
"אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ. מִן הַשָּׁמַיִם הִשְׁמִיעֲךָ אֶת קֹלוֹ לְיַסְּרֶךָּ וְעַל הָאָרֶץ הֶרְאֲךָ אֶת אִשּׁוֹ הַגְּדוֹלָה וּדְבָרָיו שָׁמַעְתָּ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ" (דברים ד, לה-לו).
"רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ. יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב בֶּאֱמֹר ה' אֵלַי הַקְהֶל לִי אֶת הָעָם וְאַשְׁמִעֵם אֶת דְּבָרָי אֲשֶׁר יִלְמְדוּן לְיִרְאָה אֹתִי כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר הֵם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה וְאֶת בְּנֵיהֶם יְלַמֵּדוּן" (דברים ד, ט-י).
"כִּי מִי כָל בָּשָׂר אֲשֶׁר שָׁמַע קוֹל אֱלֹהִים חַיִּים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כָּמֹנוּ וַיֶּחִי" (דברים ה, כב).
"הַיּוֹם הַזֶּה רָאִינוּ כִּי יְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וָחָי" (דברים ה, כ).
פסוקים אלה מהווים הוכחה ברורה לכך שמי שקיבל את התורה אכן נכח במעמד מיוחד שכזה, ולכן התורה אינה חוששת לחזור על כך כל כך הרבה פעמים.
עם זאת, יכולים לטעון אלה שמסתפקים באמיתותו של מעמד הר סיני, שמא אולי אותו 'משתיל' טען בפני השומעים שהעובדה שהם עצמם אינם מכירים אירוע כזה איננה ראייה לכך שהוא לא התרחש. הוא יטען כי אבות אבותיהם נכחו באירוע ובמהלך השנים הוא השתכח, וכן שהתורה והאמונה בה נאבדה במהלך הדורות. הוא יציג עצמו כצדיק בודד ששימר את המסורת, וכעת הוא נמצא בשליחות להחזיר אנשים לדרך הישנה שנשתכחה
את הטענה הזו ניתן לשלול בקלות על ידי קיומו של פסוק מפורש בתוך ספר התורה שנותן הבטחה שהספר לעולם לא ישתכח: "וְעָנְתָה הַשִּׁירָה [התורה] הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד, כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעו" (דברים לא, כא). אם התורה נשתכחה במהלך הדורות, סימן שההבטחה הכתובה בה לא התקיימה, וממילא ניתן להסיק כי ספר זה אינו אלוהי. טעות אחת בלבד שוללת כל טענה לאלוהיות הספר.
כלומר, עצם העובדה שכתובים בתוך התורה פסוקים מפורשים שמציינים את נוכחותם האישית של מקבלי ספר התורה, וכן את הבטחת האלוהים שהתורה לעולם לא תשכח, מונעת טענה של 'שתילת' הספר על ידי בן אנוש.
לפני 3,000 שנה בן אנוש יכול היה להכיר את כל החיות?
אחת הדוגמאות, מבין רבות, לאמיתות התורה, נמצאת בדיני הכשרות. התורה אומרת כי קיימים שני סימני טהרה בחיה הכשרה:
א. הפרסת פרסה כלומר, פרסות רגליה הן שסועות ואינן מקשה אחת.
ב. העלאת גרה כלומר, עיכול המזון במעיים מספר פעמים.
התורה מגלה לנו כי בכל חיה שקיימת בעולמנו, מלבד ארבעה בעלי חיים אותם היא מציינת, בהכרח יימצאו שני סימני הטהרה יחדיו, או שלא יימצא אף אחד משני סימני הטהרה. כלומר, סימני הכשרות תלויים זה בזה קיומו של סימן טהרה אחד מצביע בהכרח על קיומו של סימן טהרה שני, והיעדרו של סימן טהרה אחד מצביע בהכרח על היעדרו של סימן טהרה שני.
בדיני הכשרות מצווה בורא עולם את העם היהודי לאכול רק מחיות שיש להם שני סימני הכשרות: מפריסי פרסה ומעלי גרה, ואז מזהיר כי קיימים רק ארבעה בעלי חיים יוצאי דופן, שיש להם סימן כשרות אחד בלבד, ושלא נטעה בהם ונחשוב שגם הם כשרים.
התורה מתחייבת ומצהירה כי בכל העולם כולו קיימים רק ארבעה סוגי חיות יוצאי דופן בהם קיים סימן טהרה אחד בלבד, אותם היא מפרטת: הגמל, השפן והארנבת בלבד הינם מעלי גרה ואינם מפריסים פרסה, והחזיר בלבד הינו מפריס פרסה ואינו מעלה גרה.
"כֹּל מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע פְּרָסֹת מַעֲלַת גֵּרָה בַּבְּהֵמָה אֹתָהּ תֹּאכֵלוּ: אַךְ אֶת זֶה לֹא תֹאכְלוּ מִמַּעֲלֵי הַגֵּרָה וּמִמַּפְרִיסֵי הַפַּרְסָה אֶת הַגָּמָל כִּי מַעֲלֵה גֵרָה הוּא וּפַרְסָה אֵינֶנּוּ מַפְרִיס טָמֵא הוּא לָכֶם: וְאֶת הַשָּׁפָן כִּי מַעֲלֵה גֵרָה הוּא וּפַרְסָה לֹא יַפְרִיס טָמֵא הוּא לָכֶם: וְאֶת הָאַרְנֶבֶת כִּי מַעֲלַת גֵּרָה הִוא וּפַרְסָה לֹא הִפְרִיסָה טְמֵאָה הִוא לָכֶם: וְאֶת הַחֲזִיר כִּי מַפְרִיס פַּרְסָה הוּא וְשֹׁסַע שֶׁסַע פַּרְסָה וְהוּא גֵּרָה לֹא יִגָּר טָמֵא הוּא לָכֶם" (ויקרא י"א, ג'-ז').
כלומר, התורה מכירה את כל החיות והבהמות הקיימים בעולם וקובעת "בכל בעלי החיים שקיימים, העלאת גירה והפרסת פרסה יהיו תלויים זה בזה. בהתקיים האחד השני וודאי יתקיים, ואם לא קיים האחד ודאי לא יתקיים השני. זאת מלבד ארבעה בעלי חיים שבהם יש סימן אחד בלבד, והם: גמל, שפן, ארנבת וחזיר".
מאז ועד היום, במהלך כל ההיסטוריה ולאורך כל המחקרים של עולם המדע והטבע, לא נמצא אף בעל חיים שסתר את הכללים הנ"ל. מעולם לא נמצא בעל חיים שקיים בו סימן טהרה אחד בלבד, חוץ מאותם ארבעה בעלי חיים שאותם ציינה התורה. מיותר לציין כי אין בן אנוש המסוגל להתחייב לדורי דורות בעובדה שדורשת ממנו להכיר את כל סוגי בעלי החיים שקיימים ברחבי הגלובוס.
בנוסף, התורה שבעל-פה, שגם היא נמסרה במעמד הר סיני, מציינת כלל שנוגע לדיני כשרות בדגים: כל דג שיש לו קשקשים יש לו בהכרח סנפיר, אך לא כל דג שיש לו סנפיר בהכרח יהיו לו גם קשקשים. והנה לשון המשנה: "כל שיש לו קשׂקשׂת יש לו סנפיר, ויש שיש לו סנפיר ואין לו קשׂקשׂת" (מסכת נידה פרק ו', משנה ט'). גם כאן, עד היום התגלו 34,000 זני דגים, והכלל עדיין נכון לא נמצא ולו דג אחד שיש לו קשקשים ואין לו סנפיר.
וכי מנין יכול היה בן אנוש לדעת אלו דגים נמצאים באוקיינוס ההודי? אלו בעלי חיים קיימים בערבות מדבר אפריקה? היש בן אנוש שיכול לדעת מידע שכזה? בזמנים אלו לא עמדו לרשות האנושות אמצעי מחקר מתוחכמים, לא הייתה אפשרות לדעת ידיעות מפורטות אודות סוגי החי השונים ותכונותיהם האופייניות, וכל שכן ביבשות שאיש בזמנו לא ידע אף על קיומן. גם לא ניתן היה לבדוק את סנפירי כל הדגים במעמקי האוקיינוס. לאף בן אנוש לא הייתה אפשרות לדעת זאת, אם לא שהתורה נמסרה מדעת עליון.
ואף יותר מכך, מדוע בן אדם שמעוניין לכתוב ספר ולהציגו כאלוהי, יכתוב בספר איזשהו פרט שיש בו סיכון מסוים שיתבדה ויתגלה כשקר? הרי אם במהלך שנות ההיסטוריה יתגלה בעל חיים שנוגד את הכללים שצוינו יהיה ברור לכל שהספר מכיל טעות, ואם קיימת בספר המוצג כאלוהי ולו טעות אחת(!) בלבד, ודאי שאין הוא אלוהי.
לא קיים בן אנוש שיכול לדעת ידיעות מעין אלו, אלא רק זה שברא את העולם ובידו השליטה המלאה בטבע. ועל כן, לא נותר אלא לקבוע כי קיימת רק אפשרות הגיונית אחת לגבי זיהוי מקורו של ידע זה: תורה מן השמים.
מאתר 70q:
שאלה: כיצד ניתן לדעת בוודאות שהתורה לא ניתנה על ידי בן-אנוש, ואכן היא אלוהית?
"לקיים תורה ומצוות?! זהו אורח-חיים שמתאים ל'דתיים', אותם אלו שחונכו להאמין בצורה עיוורת בתורה" - זו התפיסה המוכרת בקרב רבים בכל הקשור לאמיתות התורה ולשמירתה. האמונה בתורה נתפסת על ידי חלק מאיתנו כמסורת "שבטית" ומיושנת, חסרת ביסוס. האם ניתן להפריך זאת בצורה רציונלית ומוחלטת? האם ניתן להוכיח בצורה ודאית כי מקורה של התורה הינו אלוהי?
עם ישראל נקרא מאז ומעולם "עם הספר", על שמו של ספר התורה (והתנ"ך בכלל) שניתן לנו ואיגד את העם סביבו במשך אלפי שנים. התורה חמישה חומשי תורה נכתבה על ידי משה רבנו על פי דבר ה' אליו ברוח הנבואה, והיא איננה ספר אנושי רגיל.
ישנם כאלה שטוענים שמי שכתב את התורה היה אדם מתוחכם שהצליח לשטות בעם שלם (לפירוט ראו בשאלה: מי כתב את התורה?), אך כשבודקים את הטענה לעומק מתגלה כי אין לה כל שחר ובסיס. במקום זאת, התורה מלאה בראיות ברורות וחדות לכך שהיא לא הייתה יכולה להימסר על ידי בן אנוש. ישנם כמה מנגנוני הוכחה לכך, ומפאת אורך הדברים נציין את חלקם בלבד במסגרת מאמר זה.
רוצה להשתיל ספר המתיימר להיות אלוהי? אלה הפסוקים שלא היית כותב
דתות רבות מבוססות על התגלות אלוהית או רוחנית כזו או אחרת. כך למשל בנצרות, באסלאם ואפילו בדתות המזרח כגון בודהיזם, הינדואיזם וכו'. אולם בכל המקרים הללו, ההתגלות הייתה לאדם אחד הנביא או מייסד הדת אשר סיפר עליה מאוחר יותר לאחרים. היו כאלה שהאמינו והיו כאלה שלא, אולם מקרב אלה שהאמינו התלכדה סביבו קבוצה שקיבלה אותו כמורה רוחני. כך נוסדו הדתות והאמונות בעולם על ידי יחידים כגון ישו, מוחמד, בודהא ועוד.
התורה יוצאת דופן בעניין זה באופן קיצוני. היא מתארת בכמה מקומות את האירוע הגדול ביותר שהתרחש לעיני עם ישראל מעמד הר סיני. באירוע זה עמדו כל בני ישראל שיצאו ממצרים, כשלושה מיליון איש, שנכחו בהתגלות אלוהית יוצאת דופן. התורה חוזרת על כך פעמים רבות, ומדגישה שכל בני העם ראו את האירוע. בתורה עצמה כתובים פסוקים שפונים באופן ישיר לאותו דור מקבל התורה, אשר נכח במעמד הר סיני, ומציינים את נוכחותם של בני ישראל באותו מעמד התגלות אלוהית.
כעת נניח שמישהו היה רוצה 'להשתיל' סיפור עממי שמעולם לא התרחש אי-שם במהלך ההיסטוריה. מה יהיה הגיוני יותר: שהוא יספר על התגלות פרטית שחווה (כמו שעשו מייסדי הדתות האחרות), או על אירוע קולקטיבי שלא התרחש במציאות, ומציין את נוכחותם האישית של מקבלי הספר? ברור שסיפור מהסוג השני יגרום לחוסר אמינות מוחלט ולדחיית הספר בעת ניסיון העברתו. אף אדם לא יאמין לספר שבו נאמר שהוא עצמו חווה התגלות אלוהית, כשבמציאות הדבר לא היה ולא נברא, ובמיוחד כשהספר כולל בתוכו כמה וכמה ציווים וחוקים מחייבים למקבלי הספר. אם מישהו היה מעוניין להשתיל ספר תורה הוא ודאי לא היה מציין בו פסוקים בהם רשום שמקבל הספר עצמו חווה אירועים וראה מראות שהוא עצמו לא ראה.
זו הסיבה, אגב, לכך שמבין כל הדתות הקיימות בעולם, אין ולו אחת שטוענת להתגלות אלוהית המונית משום שמעמד כזה לא ניתן לזייף. כל הדתות נוסדו על ידי אדם שטען שהייתה לו התגלות נבואית אישית, והוא מציע בעקבותיה דרך חיים חדשה. לעומת זאת, היהדות היא הדת היחידה שמתבססת על התגלות המונית, שהתרחשה לעיני 3 מיליון איש. התורה היא היחידה שנטענת להיכתב בזמן המאורעות האמורים בה. היא מצטטת אמירות ישירות של הבורא ומשה רבנו, כמו גם אמירות ישירות כלפי העם. תורת ישראל היא למעשה התורה היחידה בעולם שמתארת אירועים נסיים בקנה מידה לאומי הכתובים בסמוך לעת התרחשותם (בגוף שני בלשון הווה), מה שלא מאפשר את זיופה.
והנה כמה ציטוטים מתוך התורה, שמציינים את נוכחותם של מקבלי התורה במעמד הר סיני:
"אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם לְעָבְרְךָ בִּבְרִית ה' אֱלֹהֶיךָ וּבְאָלָתוֹ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם" (דברים כט, ט-יא).
"אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם" (שמות כ, יח).
"אַתֶּם רְאִיתֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְעֵינֵיכֶם בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצוֹ" (דברים כט, א).
"לֹא אֶת אֲבֹתֵינוּ כָּרַת ה' אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת כִּי אִתָּנוּ אֲנַחְנוּ אֵלֶּה פֹה הַיּוֹם כֻּלָּנוּ חַיִּים. פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר ה' עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ" (דברים ה, ג-ד).
"אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ. מִן הַשָּׁמַיִם הִשְׁמִיעֲךָ אֶת קֹלוֹ לְיַסְּרֶךָּ וְעַל הָאָרֶץ הֶרְאֲךָ אֶת אִשּׁוֹ הַגְּדוֹלָה וּדְבָרָיו שָׁמַעְתָּ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ" (דברים ד, לה-לו).
"רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ. יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב בֶּאֱמֹר ה' אֵלַי הַקְהֶל לִי אֶת הָעָם וְאַשְׁמִעֵם אֶת דְּבָרָי אֲשֶׁר יִלְמְדוּן לְיִרְאָה אֹתִי כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר הֵם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה וְאֶת בְּנֵיהֶם יְלַמֵּדוּן" (דברים ד, ט-י).
"כִּי מִי כָל בָּשָׂר אֲשֶׁר שָׁמַע קוֹל אֱלֹהִים חַיִּים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כָּמֹנוּ וַיֶּחִי" (דברים ה, כב).
"הַיּוֹם הַזֶּה רָאִינוּ כִּי יְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וָחָי" (דברים ה, כ).
פסוקים אלה מהווים הוכחה ברורה לכך שמי שקיבל את התורה אכן נכח במעמד מיוחד שכזה, ולכן התורה אינה חוששת לחזור על כך כל כך הרבה פעמים.
עם זאת, יכולים לטעון אלה שמסתפקים באמיתותו של מעמד הר סיני, שמא אולי אותו 'משתיל' טען בפני השומעים שהעובדה שהם עצמם אינם מכירים אירוע כזה איננה ראייה לכך שהוא לא התרחש. הוא יטען כי אבות אבותיהם נכחו באירוע ובמהלך השנים הוא השתכח, וכן שהתורה והאמונה בה נאבדה במהלך הדורות. הוא יציג עצמו כצדיק בודד ששימר את המסורת, וכעת הוא נמצא בשליחות להחזיר אנשים לדרך הישנה שנשתכחה
את הטענה הזו ניתן לשלול בקלות על ידי קיומו של פסוק מפורש בתוך ספר התורה שנותן הבטחה שהספר לעולם לא ישתכח: "וְעָנְתָה הַשִּׁירָה [התורה] הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד, כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעו" (דברים לא, כא). אם התורה נשתכחה במהלך הדורות, סימן שההבטחה הכתובה בה לא התקיימה, וממילא ניתן להסיק כי ספר זה אינו אלוהי. טעות אחת בלבד שוללת כל טענה לאלוהיות הספר.
כלומר, עצם העובדה שכתובים בתוך התורה פסוקים מפורשים שמציינים את נוכחותם האישית של מקבלי ספר התורה, וכן את הבטחת האלוהים שהתורה לעולם לא תשכח, מונעת טענה של 'שתילת' הספר על ידי בן אנוש.
לפני 3,000 שנה בן אנוש יכול היה להכיר את כל החיות?
אחת הדוגמאות, מבין רבות, לאמיתות התורה, נמצאת בדיני הכשרות. התורה אומרת כי קיימים שני סימני טהרה בחיה הכשרה:
א. הפרסת פרסה כלומר, פרסות רגליה הן שסועות ואינן מקשה אחת.
ב. העלאת גרה כלומר, עיכול המזון במעיים מספר פעמים.
התורה מגלה לנו כי בכל חיה שקיימת בעולמנו, מלבד ארבעה בעלי חיים אותם היא מציינת, בהכרח יימצאו שני סימני הטהרה יחדיו, או שלא יימצא אף אחד משני סימני הטהרה. כלומר, סימני הכשרות תלויים זה בזה קיומו של סימן טהרה אחד מצביע בהכרח על קיומו של סימן טהרה שני, והיעדרו של סימן טהרה אחד מצביע בהכרח על היעדרו של סימן טהרה שני.
בדיני הכשרות מצווה בורא עולם את העם היהודי לאכול רק מחיות שיש להם שני סימני הכשרות: מפריסי פרסה ומעלי גרה, ואז מזהיר כי קיימים רק ארבעה בעלי חיים יוצאי דופן, שיש להם סימן כשרות אחד בלבד, ושלא נטעה בהם ונחשוב שגם הם כשרים.
התורה מתחייבת ומצהירה כי בכל העולם כולו קיימים רק ארבעה סוגי חיות יוצאי דופן בהם קיים סימן טהרה אחד בלבד, אותם היא מפרטת: הגמל, השפן והארנבת בלבד הינם מעלי גרה ואינם מפריסים פרסה, והחזיר בלבד הינו מפריס פרסה ואינו מעלה גרה.
"כֹּל מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע פְּרָסֹת מַעֲלַת גֵּרָה בַּבְּהֵמָה אֹתָהּ תֹּאכֵלוּ: אַךְ אֶת זֶה לֹא תֹאכְלוּ מִמַּעֲלֵי הַגֵּרָה וּמִמַּפְרִיסֵי הַפַּרְסָה אֶת הַגָּמָל כִּי מַעֲלֵה גֵרָה הוּא וּפַרְסָה אֵינֶנּוּ מַפְרִיס טָמֵא הוּא לָכֶם: וְאֶת הַשָּׁפָן כִּי מַעֲלֵה גֵרָה הוּא וּפַרְסָה לֹא יַפְרִיס טָמֵא הוּא לָכֶם: וְאֶת הָאַרְנֶבֶת כִּי מַעֲלַת גֵּרָה הִוא וּפַרְסָה לֹא הִפְרִיסָה טְמֵאָה הִוא לָכֶם: וְאֶת הַחֲזִיר כִּי מַפְרִיס פַּרְסָה הוּא וְשֹׁסַע שֶׁסַע פַּרְסָה וְהוּא גֵּרָה לֹא יִגָּר טָמֵא הוּא לָכֶם" (ויקרא י"א, ג'-ז').
כלומר, התורה מכירה את כל החיות והבהמות הקיימים בעולם וקובעת "בכל בעלי החיים שקיימים, העלאת גירה והפרסת פרסה יהיו תלויים זה בזה. בהתקיים האחד השני וודאי יתקיים, ואם לא קיים האחד ודאי לא יתקיים השני. זאת מלבד ארבעה בעלי חיים שבהם יש סימן אחד בלבד, והם: גמל, שפן, ארנבת וחזיר".
מאז ועד היום, במהלך כל ההיסטוריה ולאורך כל המחקרים של עולם המדע והטבע, לא נמצא אף בעל חיים שסתר את הכללים הנ"ל. מעולם לא נמצא בעל חיים שקיים בו סימן טהרה אחד בלבד, חוץ מאותם ארבעה בעלי חיים שאותם ציינה התורה. מיותר לציין כי אין בן אנוש המסוגל להתחייב לדורי דורות בעובדה שדורשת ממנו להכיר את כל סוגי בעלי החיים שקיימים ברחבי הגלובוס.
בנוסף, התורה שבעל-פה, שגם היא נמסרה במעמד הר סיני, מציינת כלל שנוגע לדיני כשרות בדגים: כל דג שיש לו קשקשים יש לו בהכרח סנפיר, אך לא כל דג שיש לו סנפיר בהכרח יהיו לו גם קשקשים. והנה לשון המשנה: "כל שיש לו קשׂקשׂת יש לו סנפיר, ויש שיש לו סנפיר ואין לו קשׂקשׂת" (מסכת נידה פרק ו', משנה ט'). גם כאן, עד היום התגלו 34,000 זני דגים, והכלל עדיין נכון לא נמצא ולו דג אחד שיש לו קשקשים ואין לו סנפיר.
וכי מנין יכול היה בן אנוש לדעת אלו דגים נמצאים באוקיינוס ההודי? אלו בעלי חיים קיימים בערבות מדבר אפריקה? היש בן אנוש שיכול לדעת מידע שכזה? בזמנים אלו לא עמדו לרשות האנושות אמצעי מחקר מתוחכמים, לא הייתה אפשרות לדעת ידיעות מפורטות אודות סוגי החי השונים ותכונותיהם האופייניות, וכל שכן ביבשות שאיש בזמנו לא ידע אף על קיומן. גם לא ניתן היה לבדוק את סנפירי כל הדגים במעמקי האוקיינוס. לאף בן אנוש לא הייתה אפשרות לדעת זאת, אם לא שהתורה נמסרה מדעת עליון.
ואף יותר מכך, מדוע בן אדם שמעוניין לכתוב ספר ולהציגו כאלוהי, יכתוב בספר איזשהו פרט שיש בו סיכון מסוים שיתבדה ויתגלה כשקר? הרי אם במהלך שנות ההיסטוריה יתגלה בעל חיים שנוגד את הכללים שצוינו יהיה ברור לכל שהספר מכיל טעות, ואם קיימת בספר המוצג כאלוהי ולו טעות אחת(!) בלבד, ודאי שאין הוא אלוהי.
לא קיים בן אנוש שיכול לדעת ידיעות מעין אלו, אלא רק זה שברא את העולם ובידו השליטה המלאה בטבע. ועל כן, לא נותר אלא לקבוע כי קיימת רק אפשרות הגיונית אחת לגבי זיהוי מקורו של ידע זה: תורה מן השמים.
^המשך
נבואות מפתיעות ומדויקות שמתגשמות
מנגנון הוכחה נוסף לכך שהתורה מן השמיים היא הנבואות הרבות שנמצאות בה, שכולן התגשמו מאות ואלפי שנים אחרי שנכתבו. נבואות אלה אינן דומות לשום נבואה אחרת שמצאנו בעמים אחרים. הנבואות בתנ"ך הן קונקרטיות וחד-משמעיות, ומתארות מציאות שאיננה ניתנת לפירושים. השוו לדוגמה את ה'נבואות' של מישל (מיכאל) נוסטרדמוס (1566-1503), הרופא המפורסם (ממוצא יהודי אגב), שכתב ספר ובו קטעים חידתיים על אירועים שצפויים להתרחש מדי שנה.
כך למשל כתב על שנת 2019: "בעיר האלוהים יהיה רעם גדול. שני אחים שנקרעו בידי כאוס. המנהיג הגדול ייכנע. המלחמה הגדולה השלישית תתחיל כאשר העיר הגדולה תבער". אמירות כאלה אפשר לפרש בצורות רבות איזו מלחמה גדולה תתקיים? מיהו המנהיג הגדול שייכנע ומיהם האחים? מה פירוש 'רעם גדול' האם זה רעם ממש, או סמל לדבר אחר כמו צונאמי גדול או מטוס קרב חדש? גם כלל לא ברור היכן יתרחשו האירועים הללו איפה נמצאת אותה 'עיר גדולה'? למעשה אפשר 'להלביש' כמעט כל אירוע על נבואה דו-משמעית שכזו. בנוסף, קל לומר שתפרוץ מלחמה גדולה או מגפה מכיוון שאלה דברים שכיחים יחסית שחוזרים על עצמם בתדירות די גבוהה.
לעומת זאת, הנבואות בתנ"ך הן בלתי צפויות, כתובות בצורה קונקרטית ומפורשת, לא ניתן לפרשן בצורה דו-משמעית ואין להם תקדים היסטורי בשום מקום בעולם. נזכיר כאן רק שתי דוגמאות מיני רבות:
א) קיומו הנצחי של עם ישראל
בתקופה העתיקה היה מקובל שאימפריה שכבשה שטח הגלתה את העם שישב בו למקום אחר, כדי להקל על שליטתה. עם שגלה איבד את זהותו, התערבב בין העמים שבתוכם חי ונטמע בהם. גם עם ישראל נאלץ לגלות מארצו פעמיים, אולם בזמן שעמים אחרים בנסיבות דומות נטמעו והתערבבו בין העמים האחרים או אבדו לאורך שנות ההיסטוריה בנסיבות של כיבושים וטבח עמים נשאר העם היהודי חי וקיים.
זאת בהתאם להבטחה נבואית שנקבעה בתורה: הברית בין אלוהים לעם ישראל לא תופר לעולם, והעם היהודי לעולם לא יכחד מן העולם. "וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם" (ויקרא כו, מד).
ב) אף אויב או פורץ לא יפגע בעם ישראל בעת עלייתו לבית המקדש
התורה כוללת מצוות המלוות בהבטחות שאף מנהיג, שאפתן ככל שיהיה, לא היה מוכן להתחייב עליהן. לדוגמה, אחת המצוות החשובות בלוח השנה היהודי היא עלייה לרגל לבית המקדש שלוש פעמים בשנה: בפסח, שבועות וסוכות. אירוע מחזורי שבו כל הגברים עוזבים את בתיהם לתקופה של כמה ימים ועולים לירושלים, הוא הזדמנות פז לאויבים ופורצים. אלא שהתורה הבטיחה מפורשות כי בזמן העלייה לרגל, אף אומה לא תאיים על עם ישראל ולא תפלוש לארץ: "שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי הָאָדֹן ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יַחְמֹד אִישׁ אֶת אַרְצְךָ בַּעֲלֹתְךָ לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה" (שמות לד, כג-כד). חכמים מסבירים שלא רק אויבים לא פלשו, אלא גם גנבים ופורצים לא גנבו את רכושם של בני ישראל בימים אלה.
האם יעלה על הדעת שאדם בשר ודם יעז להבטיח הבטחה כזו, שעלולה להיות מופרכת עם הפריצה הראשונה לאחד מבתיהם של העולים לרגל, או עם הפלישה הראשונה של צבאות האויב לארץ-ישראל? רק זה ששולט ומנהל את העולם בכוחו להבטיח הבטחה מעין זו, שנבחנת שנה אחר שנה במשך מאות שנים בהן עמד בית המקדש בירושלים.
נבואות מפתיעות ומדויקות שמתגשמות
מנגנון הוכחה נוסף לכך שהתורה מן השמיים היא הנבואות הרבות שנמצאות בה, שכולן התגשמו מאות ואלפי שנים אחרי שנכתבו. נבואות אלה אינן דומות לשום נבואה אחרת שמצאנו בעמים אחרים. הנבואות בתנ"ך הן קונקרטיות וחד-משמעיות, ומתארות מציאות שאיננה ניתנת לפירושים. השוו לדוגמה את ה'נבואות' של מישל (מיכאל) נוסטרדמוס (1566-1503), הרופא המפורסם (ממוצא יהודי אגב), שכתב ספר ובו קטעים חידתיים על אירועים שצפויים להתרחש מדי שנה.
כך למשל כתב על שנת 2019: "בעיר האלוהים יהיה רעם גדול. שני אחים שנקרעו בידי כאוס. המנהיג הגדול ייכנע. המלחמה הגדולה השלישית תתחיל כאשר העיר הגדולה תבער". אמירות כאלה אפשר לפרש בצורות רבות איזו מלחמה גדולה תתקיים? מיהו המנהיג הגדול שייכנע ומיהם האחים? מה פירוש 'רעם גדול' האם זה רעם ממש, או סמל לדבר אחר כמו צונאמי גדול או מטוס קרב חדש? גם כלל לא ברור היכן יתרחשו האירועים הללו איפה נמצאת אותה 'עיר גדולה'? למעשה אפשר 'להלביש' כמעט כל אירוע על נבואה דו-משמעית שכזו. בנוסף, קל לומר שתפרוץ מלחמה גדולה או מגפה מכיוון שאלה דברים שכיחים יחסית שחוזרים על עצמם בתדירות די גבוהה.
לעומת זאת, הנבואות בתנ"ך הן בלתי צפויות, כתובות בצורה קונקרטית ומפורשת, לא ניתן לפרשן בצורה דו-משמעית ואין להם תקדים היסטורי בשום מקום בעולם. נזכיר כאן רק שתי דוגמאות מיני רבות:
א) קיומו הנצחי של עם ישראל
בתקופה העתיקה היה מקובל שאימפריה שכבשה שטח הגלתה את העם שישב בו למקום אחר, כדי להקל על שליטתה. עם שגלה איבד את זהותו, התערבב בין העמים שבתוכם חי ונטמע בהם. גם עם ישראל נאלץ לגלות מארצו פעמיים, אולם בזמן שעמים אחרים בנסיבות דומות נטמעו והתערבבו בין העמים האחרים או אבדו לאורך שנות ההיסטוריה בנסיבות של כיבושים וטבח עמים נשאר העם היהודי חי וקיים.
זאת בהתאם להבטחה נבואית שנקבעה בתורה: הברית בין אלוהים לעם ישראל לא תופר לעולם, והעם היהודי לעולם לא יכחד מן העולם. "וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם" (ויקרא כו, מד).
ב) אף אויב או פורץ לא יפגע בעם ישראל בעת עלייתו לבית המקדש
התורה כוללת מצוות המלוות בהבטחות שאף מנהיג, שאפתן ככל שיהיה, לא היה מוכן להתחייב עליהן. לדוגמה, אחת המצוות החשובות בלוח השנה היהודי היא עלייה לרגל לבית המקדש שלוש פעמים בשנה: בפסח, שבועות וסוכות. אירוע מחזורי שבו כל הגברים עוזבים את בתיהם לתקופה של כמה ימים ועולים לירושלים, הוא הזדמנות פז לאויבים ופורצים. אלא שהתורה הבטיחה מפורשות כי בזמן העלייה לרגל, אף אומה לא תאיים על עם ישראל ולא תפלוש לארץ: "שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי הָאָדֹן ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יַחְמֹד אִישׁ אֶת אַרְצְךָ בַּעֲלֹתְךָ לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה" (שמות לד, כג-כד). חכמים מסבירים שלא רק אויבים לא פלשו, אלא גם גנבים ופורצים לא גנבו את רכושם של בני ישראל בימים אלה.
האם יעלה על הדעת שאדם בשר ודם יעז להבטיח הבטחה כזו, שעלולה להיות מופרכת עם הפריצה הראשונה לאחד מבתיהם של העולים לרגל, או עם הפלישה הראשונה של צבאות האויב לארץ-ישראל? רק זה ששולט ומנהל את העולם בכוחו להבטיח הבטחה מעין זו, שנבחנת שנה אחר שנה במשך מאות שנים בהן עמד בית המקדש בירושלים.
^panda31
הם ראו וכתבו וזאת העדות!
ואם תומר אדם אחד כתב, הרי ישאלו: "איפה עכשיו ה 600 אלף?"
האירוע כן קרה, ודרך אגב אני רואה שלא מצאת טעיות.
^ איראוואדי הישראלי
אתה אמרת שהיו במעמד אלפי אנשים, שוב אתה משנה את דעתך?
הם ראו וכתבו וזאת העדות!
ואם תומר אדם אחד כתב, הרי ישאלו: "איפה עכשיו ה 600 אלף?"
האירוע כן קרה, ודרך אגב אני רואה שלא מצאת טעיות.
^ איראוואדי הישראלי
אתה אמרת שהיו במעמד אלפי אנשים, שוב אתה משנה את דעתך?
אנונימי
מתי שיניתי את דעתי? אני לא טענתי שהמעמד קרה בכלל, רק עניתי לשאלה שלך. כמו שאמרתי קודם, סיפור המעמד התחיל בתור סיפור שכמה אלפי אנשים המציאו ואז העבירו אותו מפה לאוזן, אבל לא טענתי שמדובר בסיפור אמיתי
אתה טענתה שאלפי אנשים המציאו, למה שהמציאו?
זה נראה לך הגיוני שאלפי אנשים יחליטו להמציא סיפור, ואף אחד לא יומר מילה?
וגם לאיזו מטרה?
זה נראה לך הגיוני שאלפי אנשים יחליטו להמציא סיפור, ואף אחד לא יומר מילה?
וגם לאיזו מטרה?
אנונימי
תקרא מה שרשמתי קודם בתשובה הארוכה. המטרה לא ידועה, אבל לפי דעתי, אותם אלפי אנשים (או לפחות חלק מהם) היו כוהנים, והמטרה שלהם הייתה להפיץ את הסיפור, וכך גם להפיץ את כל הרעיון של עשרת הדיברות
שאלפי אנשים ישקרו?
דבר זה לא יכול להיות כלל, אם כן תוכיח לי אירוע היסטורי שאלפי אנשים ישקרו.
ועוד שיהדות היא לא דת מסיונרית, כך שמטרתה זה לא להפיץ לכל העולם.
ועוד שאם היא הייתה, היה צריך לתת לה מצוות קלות יותר, כמו הנצרות והאיסלאם.
אם היהדות לא הייתה אמת, אף אחד לא היה מסכים לשמור מצוות קשות כל כך (שבת, זרע לבטלה, כשרות, וכו').
(אני צריך ללכת, כך שאם תכתוב אני יענה אחרי יום שבת )
והינה חלק ממאמר מאתר הידברות:
ולשורש הסוגיה: האם ניתן להמציא היסטוריה שקרית לעיני מיליונים?
שים לב כי זו עובדה שאין אף עם אחר בעולם שמתאר התגלות אלוקית בפני עם שלם, כי לא ניתן להמציא היסטוריה. אם היה ניתן להמציא אירוע שכזה, דתות רבות בעולם היו מספרות למאמיניהם כיצד נביאם עשו נסים אדירים בפני מיליוני אנשים.
כאשר עם שלם מעביר מדור לדור מאורעות היסטוריים כלל-לאומיים, לא ניתן להתכחש אליהם רציונלית.
מספיק ששני אנשים יטענו שהיה רצח, כדי שנאמין להם ונרשיע אדם. קל וחומר כאשר עם שלם טוען שהיה עד למאורעות אדירים, ומעביר את ההיסטוריה הזו לבניו ובני בניו - ואף חוגג חגים וימי זיכרון לזכרה.
את השואה זוכרים באמצעות רגע אחד של דומיה. אך תאר לך שהיו זוכרים את יום השואה, על ידי כך שהיו בונים מחנות בחצר הבית, וישנים בהם שבעה ימים, או אוכלים במשך שבוע לחם יבש ומצומק לזכר השואה. האם היה אז אדם המעז להכחיש את המאורע? האם יתכן שעם שלם יסכים לקבל על עצמו מנהגים קשים לזכר היסטוריה שלא היתה?
ובכל זאת עם ישראל חוגג את חג הסוכות מזה אלפי שנים, ובמשך שבוע אוכלים וישנים בסוכה. עם ישראל חוגג את חג הפסח במשך אלפי שנים, ובמשך שבוע לא נוגע בחמץ, ואוכל מצות, ומספר ביציאת מצרים כפי שסיפרו אבותיו ואבות אבותיו. האם ניתן להכחיש היסטוריה כה חזקה? אדם רציונלי לא יעשה זאת.
אדם רציונלי לא יכחיש היסטוריה של עם שלם ללא הוכחה חד-משמעית נגדה, ובפרט לאור העובדה שלא שמענו בעולם על עם שהמציא היסטוריה שלא היתה. לא שמענו על עם ששיקר לבניו, או על אומה שלמה שהצליחו לשכנע אותה להאמין באירוע היסטורי שלא היה. שוב - לא ייתכן שרק עם ישראל "טיפש" או "שקרן". שים לב שהמוסלמים והנוצרים מאמינים בסיפוריהם של אנשים בודדים שסיפרו להם סיפורי התגלות אישיים, הם מאמינים - אך לא משקרים. האב הנוצרי והאב המוסלמי אינם משקרים לבניהם שכל אבותיהם חזו בנסים אדירים שהם לא ראו. כל הדתות הגדולות בעולם מבוססות על אמונה עיוורת באדם יחיד, אך לא על שקר המוני, לא על היסטוריה שקרית. כי על דבר שכזה לא שמענו מעודנו, שעם שלם ישקר לבניו, או שיצליחו לשכתב ולהמציא היסטוריה לעם שלם. וטירוף הדעת להאמין בתיאורית קונספירציה לאומית שכזו, והמאמין שבכך, גם יוכל להאמין שחייזרים פוצצו את מגדלי התאומים
דבר זה לא יכול להיות כלל, אם כן תוכיח לי אירוע היסטורי שאלפי אנשים ישקרו.
ועוד שיהדות היא לא דת מסיונרית, כך שמטרתה זה לא להפיץ לכל העולם.
ועוד שאם היא הייתה, היה צריך לתת לה מצוות קלות יותר, כמו הנצרות והאיסלאם.
אם היהדות לא הייתה אמת, אף אחד לא היה מסכים לשמור מצוות קשות כל כך (שבת, זרע לבטלה, כשרות, וכו').
(אני צריך ללכת, כך שאם תכתוב אני יענה אחרי יום שבת )
והינה חלק ממאמר מאתר הידברות:
ולשורש הסוגיה: האם ניתן להמציא היסטוריה שקרית לעיני מיליונים?
שים לב כי זו עובדה שאין אף עם אחר בעולם שמתאר התגלות אלוקית בפני עם שלם, כי לא ניתן להמציא היסטוריה. אם היה ניתן להמציא אירוע שכזה, דתות רבות בעולם היו מספרות למאמיניהם כיצד נביאם עשו נסים אדירים בפני מיליוני אנשים.
כאשר עם שלם מעביר מדור לדור מאורעות היסטוריים כלל-לאומיים, לא ניתן להתכחש אליהם רציונלית.
מספיק ששני אנשים יטענו שהיה רצח, כדי שנאמין להם ונרשיע אדם. קל וחומר כאשר עם שלם טוען שהיה עד למאורעות אדירים, ומעביר את ההיסטוריה הזו לבניו ובני בניו - ואף חוגג חגים וימי זיכרון לזכרה.
את השואה זוכרים באמצעות רגע אחד של דומיה. אך תאר לך שהיו זוכרים את יום השואה, על ידי כך שהיו בונים מחנות בחצר הבית, וישנים בהם שבעה ימים, או אוכלים במשך שבוע לחם יבש ומצומק לזכר השואה. האם היה אז אדם המעז להכחיש את המאורע? האם יתכן שעם שלם יסכים לקבל על עצמו מנהגים קשים לזכר היסטוריה שלא היתה?
ובכל זאת עם ישראל חוגג את חג הסוכות מזה אלפי שנים, ובמשך שבוע אוכלים וישנים בסוכה. עם ישראל חוגג את חג הפסח במשך אלפי שנים, ובמשך שבוע לא נוגע בחמץ, ואוכל מצות, ומספר ביציאת מצרים כפי שסיפרו אבותיו ואבות אבותיו. האם ניתן להכחיש היסטוריה כה חזקה? אדם רציונלי לא יעשה זאת.
אדם רציונלי לא יכחיש היסטוריה של עם שלם ללא הוכחה חד-משמעית נגדה, ובפרט לאור העובדה שלא שמענו בעולם על עם שהמציא היסטוריה שלא היתה. לא שמענו על עם ששיקר לבניו, או על אומה שלמה שהצליחו לשכנע אותה להאמין באירוע היסטורי שלא היה. שוב - לא ייתכן שרק עם ישראל "טיפש" או "שקרן". שים לב שהמוסלמים והנוצרים מאמינים בסיפוריהם של אנשים בודדים שסיפרו להם סיפורי התגלות אישיים, הם מאמינים - אך לא משקרים. האב הנוצרי והאב המוסלמי אינם משקרים לבניהם שכל אבותיהם חזו בנסים אדירים שהם לא ראו. כל הדתות הגדולות בעולם מבוססות על אמונה עיוורת באדם יחיד, אך לא על שקר המוני, לא על היסטוריה שקרית. כי על דבר שכזה לא שמענו מעודנו, שעם שלם ישקר לבניו, או שיצליחו לשכתב ולהמציא היסטוריה לעם שלם. וטירוף הדעת להאמין בתיאורית קונספירציה לאומית שכזו, והמאמין שבכך, גם יוכל להאמין שחייזרים פוצצו את מגדלי התאומים
אנונימי
בשורה התחתונה אין ראיות למעמד הר סיני. לא מצאו את ההר, לא מצאו את אותם 600,000 ולא מצאו מקור שתומך בסיפור הזה מלבד התנ"ך עצמו. "לא הגיוני לכן אני אמציא הסבר" זה לא ראייה מתקבלת או משכנעת
^
אף על פי שלא התכוונתי להמשיך לכתוב היום, אני יענה זריז על הסיכום שלך.
יש ראיות זה לא אפשרי שמאות אלפי אנשים ימציאו סיפור, רק בשביל לקיים מצוות קשות.
את זה לא הצלחת להפריך.
לא מצאו? דווקא כן אלו הם אבות אבותינו, כפי שקיבלנו במסורת.
אף על פי שלא התכוונתי להמשיך לכתוב היום, אני יענה זריז על הסיכום שלך.
יש ראיות זה לא אפשרי שמאות אלפי אנשים ימציאו סיפור, רק בשביל לקיים מצוות קשות.
את זה לא הצלחת להפריך.
לא מצאו? דווקא כן אלו הם אבות אבותינו, כפי שקיבלנו במסורת.
אנונימי
^אנונימי אני ניסיתי כל הזמן הזה להעתיק את הסתירות אבל יש לי טלפון חרא אז אני אשלח לך את האתרים שמצאתי
https://daatemet.org.il/he/%d7%aa%d7%95%d7%a8%d7%94-%d7%9e%d7%93%d7%a2-%d7%95%d7%9e%d7%95%d7%a1%d7%a8/%d7%98%d7%a2%d7%95%d7%99%d7%95%d7%aa-%d7%9e%d7%93%d7%a2%d7%99%d7%95%d7%aa-%d7%91%d7%aa%d7%95%d7%a8%d7%94/
https://www.fxp.co.il/showthread.php?t=21267973
זה מה שמצאתי כי רוב הזמן ניסיתי להעתיק דברים שמצאתי באתר אחר אבל אני בטוח שאם קצת מאמץ אתה יכול למצוא עוד
https://daatemet.org.il/he/%d7%aa%d7%95%d7%a8%d7%94-%d7%9e%d7%93%d7%a2-%d7%95%d7%9e%d7%95%d7%a1%d7%a8/%d7%98%d7%a2%d7%95%d7%99%d7%95%d7%aa-%d7%9e%d7%93%d7%a2%d7%99%d7%95%d7%aa-%d7%91%d7%aa%d7%95%d7%a8%d7%94/
https://www.fxp.co.il/showthread.php?t=21267973
זה מה שמצאתי כי רוב הזמן ניסיתי להעתיק דברים שמצאתי באתר אחר אבל אני בטוח שאם קצת מאמץ אתה יכול למצוא עוד
^
לא היה לי זמן לקורא את הכל, אלא רק הסתכלתי ברפרוף.
ולפי מה שקראתי אני יכול לענות לך על כל המאמרים.
אם תרצה אחרי שבת אני יפריך את הטענות האלה.
לא היה לי זמן לקורא את הכל, אלא רק הסתכלתי ברפרוף.
ולפי מה שקראתי אני יכול לענות לך על כל המאמרים.
אם תרצה אחרי שבת אני יפריך את הטענות האלה.
אנונימי
^^ לא ידוע, המספר הקטן ביותר שאנחנו מכירים לפי הטקסטים הוא 600,000, אבל ככל הנראה מדובר בכמה אלפים
השם ונביאיו
^זה נקרא היגיון לוגי
^זה נקרא היגיון לוגי
^^
אין שום טעיות בתורה
אין שום טעיות בתורה
אנונימי
כמה קטן? תן מספר
אנונימי
^^^ "לא אפשרי שמאות אלפי אנשים ימציאו סיפור" זה לא ראייה, דוגמה לראייה היא מקור חיצוני שתומך בסיפור. וכבר הסברתי לך שמדובר באלפים ולא במאות אלפים. "אבות אבותינו" לא אומר לי כלום, יש איזשהו מסמך שתומך במה שאתה טוען? ומסורת זה לא דבר אמין. הנוצרים חוגגים במשך אלפיים שנה את חג הפסחא, האם זה אומר שישו קם לתחייה?