הייתה לי משימת כתיבה ליצור הזדהות של הקורא עם חפץ כלשהו

אני יושב שם. ומחכה.
צופה בהם עוברים, אפילו אינם עוצרים להביט.
חלקם חוזרים. חלקם לא.
לפעמים אחד מהם עוצר להביט, מביט בי, מביט בחברי, ולבסוף ייבחר באחד שלידו.
ואני נשאר שם. מחכה.
הגבירה הזקנה תבחר בי. אני חושב לעצמי. אולי הילד הנחמד יהיה זה שסוף סוף ייקח אותי מפה.
הם אף פעם לא עושים זאת.
הלוואי וידעתי למה.
אז אני נשאר על מדפי. מחכה. בסך הכל מי אני? קרטון חלב פשוט.

זה טוב?