למה אנשים שלא אבחנו אותם עם הפרעות אכילה אומרים שיש להם הפרעות אכילה?

לא מעניין

הפרעת אכילה לא מחייבת אבחון כדי לדעת שיש לך הפרעת אכילה. אם בן אדם חווה בולמוסים של אכילה והקאות, הרעבה עצמית, עיסוק כפייתי באוכל וקלוריות והרבה נזק נפשי בגלל זה- זו הפרעת אכילה.
דיכאון זה קצת יותר מורכב, כי דיכאון נמדד בין היתר על אורך הזמן שהוא נמשך, רמת החומרה של התסמינים שהאדם חווה (דיכאון קל/דיכאון קליני/וכו) ועוד דברים.
גם הרבה פעמים יש מצבי רוח ירודים אבל הם לא מעידים על דיכאון, בגלל זה כדאי לפנות לאיש מקצוע שיודע להפריד ולהבין מתי באמת מדובר בדיכאון או סתם תקופה לא מוצלחת.
אבל עם הפרעות אכילה, ברגע שאוכל הופך להיות טריגר ועיסוק אובססיבי שגורם לחרדות זו הפרעה.

תקשיבי זה מהזה מגעיל.
נשמע כאילו את מחפשת להראות שלך יש יותר בעיות..
תנסי לקבל את זה אין מה לעשות...

על מה המינוסים?
עלזה שהיא בטוחה שהיא מסכנה וחברה שלה נהנת לשקר שהיא סובלת?

אני לא חושבת שמישהו סתם ככה יגיד שהוא בולמי
תיהי רגישה גם כאלה שאומרים שהם בדיכאון ולא אובחנו זה כנראה כי הם בתקופה כלשהי ואת לא חייבת לתקוף ככה

לא שופט, אבל יש כאלה שפשוט תופסים טרנד בטיקטוק שהם ראו ואז החליטו שהם גם כאלה

בעיניי יש ויש.
בתור אחת שלא מאובחנת, אבל בטוחה שיש איזה משהו "לא מאה" אצלי(לא בקטע של הפרעות אכילה, יותר בקטע של הפרעות אישיות ונפש), אני חושבת שזה לא לגיטימי לתת לעצמך שמות מקצועיים אם איש מקצוע לא אמר לך בפירוש שזה מה שיש לך, מצד שני לא צריך להיות גאון כדי להבין איך אתה מרגיש ומה קורה איתך.
אני אתן דוגמה אישית משלי,
אני מרגישה מדוכאת.
ימים שלמים אני לא יוצאת מהמיטה, אני עצובה כל הזמן, איבדתי טעם ותקווה, אין לי מצב רוח ואין לי תאבון, פ.ע, ועוד כל מני תופעות ותסמינים שאם למשל תכתבי בגוגל, זה יראה לך בדיוק דכאון. אבל איש מקצוע לא אבחן אותי ואמר "יש לך דכאון", אז אני לא בדכאון, אבל אני כן מדוכאת. כי "מדוכאת" זה תיאור של תחושה ואותה לא צריך לאבחן.
אותו דבר לגבי החברה שלך, אבל אני יכולה להבין למה היא אמרה בולמית, אין לזב מילה אחרת כמו שיש לדכאון ומדוכאת.

1. אנשים צריכים מילים לתאר איתן את המצב שלהם והרגשות שלהם. נכון, לפעמים הם לא מדייקים, משתמשים במונחים לא מקצועיים או מגזימים, אבל הרבה פעמים הם לא עושים את זה בשביל תשומת לב או רחמים. היא רוצה לשתף אותך שהיו לה בעיות ספציפיות עם אכילה (כנראה בולמוסי אכילה והקאות), וזה ממש ממש לא משנה האם היא אובחנה או לא. המטרה שלה (אני רוצה להאמין) לא הייתה להשוות בין החוויה שלך לשלה, ולטעון שהיא סבלה במידה דומה. רק לשתף שגם לה היה בעבר קושי סביב האכילה, ושהיא מבינה לפחות באופן חלקי את מה שעובר עלייך. הכוונות כאן טובות!
2. ספציפית הפרעות אכילה הן משהו שיותר קל לזהות עצמאית בלי אבחון מקצועי, כי הן הפרעות שמתבטאות בצורה בולטת *בהתנהגות* של מי שסובל מהן (וכמובן גם בדפוס המחשבה שלו ובמצב הנפשי שלו, אבל אלו דברים סובייקטיבים שהרבה יותר קשה למדוד. לכן הפרעות נפשיות דורשות אבחון מקצועי, ביחס לסטנדרטים קבועים). כאשר לאדם מסויים יש הפרעות קיצוניות באכילה (למשל הרעבה עצמית, בולמוסי אכילה, הקאות וכו') והוא יודע שהגורם להן הוא כנראה לא רפואי (חוסר תיאבון, תיאבון מוגבר במידה קיצונית, בחילות וכו'), ובמיוחד אם ההפרעות מתלוות לעיסוק כפייתי באוכל ובמחשבות אובססיביות סביב הנושא, דיי קל להגיע למסקנה שהוא סובל מהפרעות אכילה. גם אם זו תהיה אבחנה עצמית שגוייה, אין לטעות הזו שום השלכות - האדם עדיין סובל, עדיין צריך עזרה, ומשהו לא תקין ביחסים שלו עם אוכל.

לא תמיד חייב אבחון
ויש דרגות של הפרעת אכילה שזה כבר דיי ברור שיש לך ואתה לא צריך אבחון בשביל זה..
אני מחלימה מאנורקסיה
והייתי חולה 3 שנים.
שנתיים ראשונות לא עשיתי אבחון אבל היה לי ברור שיש לי ורק לקראת הסוף עשיתי אבחון ואובחנתי באמת עם אנורקסיה.
בגלל שלא הייתי מאובחנת תמיד הגדרתי את זה "כהפרעת אכילה" ולא כשם ספציפי של הפרעה... אבל היה לי ברור שיש לי אנורקסיה