מה דעתכם על מה שכתבתי? (סיפור מומצא) טריגר הפרעות אכילה קשות!!!

אני נעמדת על הדבר המקולל הזה שוב. חתיכת זכוכית מטומטמת שמשקפת מספר שמעביר בגוף שלי רעד של שנאה. רעד שמהדהד לי בגוף וצועק עליי בקול "תעלימי את זה, תקטיני אותו", "עכשיו!".
אז אני מקשיבה לו. שוב.
כל דבר שנכנס לפה שלי מוצא את הדרך שלו בחזרה החוצה בעזרת האצבע שנדחפת עמוק לגרון.
זה בסדר, זה רק פה ושם, הקאה אחת קטנה, ועוד אחת ועוד אחת... עד שזה קצת יוצא משליטה.
חתיכת הזכוכית הפכה להיות הסיוט הכי גדול שלי, המספרים הפכו להיות האויב.
לא הצלחתי לשלוט בעצמי, לא משנה כמה פעמים הבטחתי לעצמי שזאת תהיה הפעם האחרונה.
עד שהמצב נהיה רע. רע מאוד.
כבר לא רציתי להוריד את המספר, פתאום השאיפה שלי הפכה להיות שונה.
הדבר היחיד שרציתי היה להעלות את המספר בחזרה, להחזיר אותו למה שהוא היה.
כבר לא רציתי לראות את הספרות מביטות אליי
כל הקאה והקאה הפכה לחרטה.
אבל זה היה ברור שזה כבר מאוחר מדי.
לא הייתה לי דרך חזרה, ובכנות? למה להתעסק בחרטה במקום בלהציל את את החיים שלי?
גססתי. כאב לי.
הייתי שברירית. כולי עור ועצמות.
ובדיוק כמו בעבר- שנאתי להסתכל במראה על הגוף שלי, שנאתי את ההשתקפות שראיתי במראה. אבל הפעם התגעגעתי לדמות הקודמת. הפעם זה לא היה כי ראיתי רק את השומן, אלא כי לא הצלחתי לראות אותו.
התגעגעתי כל כך לכל שומן ושומן. התגעגעתי לעצמי, למי שהייתי, לאותה הילדה המאושרת שלא בדקה את גב החטיף לפני האכילה, שלא בילתה בשירותים אחרי כל ארוחה. התגעגעתי לילדה התמימה, שעוד לא ראתה כמה היא שוקלת.
התגעגעתי לילדה החייכנית והמאושרת שהייתי.
שורף לי לחשוב שאני אף פעם לא אחזור להיות אותה הילדה.
המשקל הרג אותי, ואני הנחתי לו לעשות את זה.
אבל לפחות עכשיו אני אוכלת כמה שאני רוצה בלי לדפוק חשבון לאף אחד. כי פה בגן עדן אין חשיבות למשקל שלך.
לכל אותן הבנות שלא אוכלות בגלל מספר מפגר שרשום על חתיכת זכוכית. פאק איט. תחיו את החיים שלכן בלי לדפוק חשבון!! המשקל לא משנה את היופי שלכן