כתבתי שיר בסגנון ילד מטריה

בית 1:
הייתה איתי ילדה אחת בכיתה- ילדה מדהימה.
שעשתה הכל הפוך כדי לקבל קצת צומי ואהבה.
אך זה לא עבד לה, רק שנאו אותה
וככה זה היה במשך 5 שנים, כלום לא השתנה.
בהפסקות היא הייתה לבד ואף אחד לא שאל אותה "מה קרה?"
היה לה ביטחון גבוה וככה הוא ירד.. התחילה להסתגר, הייתה כל הזמן לבד.

בית 2:
ואז ההורים התחילו לשאול "מה קרה? אולי תפגשי עם איזה חבר או חברה?"
אך היא עדיין לא סיפרה..
אחרי 4 שנים התחילה להאשים את עצמה: אני כזאת סתומה, אני מגעילה, אני דוחה חבל שאני עדיין חיה.
עוד בשנה הראשונה היא כבר התפרקה אבל מבחוץ נראתה כהרגלה: אישה עמידה וחזקה.

פזמון:
היא מפורקת מבפנים, אך מבחוץ היא מורכבת ומחזיקה חזק בפנים. מפחדת להראות חולשה... כי אבא אמר שזה נורא. כל פעם נרגעה צחקה ואמרה זה בצחוק אני לא עד כדי כך מוזרה. ואז התחילו לירות חצים מהרגליים עד הפנים עד שהיא נשברה על הרצפה והתמוטטה (והתמוטטה).

בית 3:
ואז אבא עמד מבחוץ ושמע: אני שונאת את החיים אני פאקינג מפלצת עם כמה ראשים אני הורסת הכל. הלוואי ולא הייתי מתקיימת, עשה זאת בבקשה אלוקים.אביה התפרץ אל החדר. "למה לא ספרת? אני אעביר אותך בצפר.כמה זמן זה כבר נמשך?"

פזמון:
היא מפורקת מבפנים, אך מבחוץ היא מורכבת ומחזיקה חזק בפנים. מפחדת להראות חולשה... כי אבא אמר שזה נורא. כל פעם נרגעה צחקה ואמרה זה בצחוק אני לא עד כדי כך מוזרה. ואז התחילו לירות חצים מהרגליים עד הפנים עד שהיא נשברה על הרצפה והתמוטטה (והתמוטטה).

בית 4:
בביתה היא הסתגרה נשארה ככה שבועיים, בלי בעיה. אף אחד לא התקשר אף אחד לא שאל אותה מה קרה? העיניים לא נפתחו לא הבנו מה עשינו או מה החומרה התנהגנו כהרגלנו בלי שום בעיה הרי, מה אכפת לנו ממנה?

פזמון:
היא מפורקת מבפנים, אך מבחוץ היא מורכבת ומחזיקה חזק בפנים. מפחדת להראות חולשה... כי אבא אמר שזה נורא. כל פעם נרגעה צחקה ואמרה זה בצחוק אני לא עד כדי כך מוזרה. ואז התחילו לירות חצים מהרגליים עד הפנים עד שהיא נשברה על הרצפה וכתבה בקבוצה "אני עוזבת ביי ותודה".
תגידו מה אתם חושבים