אני רק רוצה לפרוק, אם מישהו רוצה יכול לכתוב את דעתו בנושא

לפני חצי שנה התמלאתי במוטיבציה ללמוד לנגן בגיטרה, אז אמא קנתה לי גיטרה ומצאה לי מורה פרטי בקונסרבטוריון, בהתחלה הכל החל די בסדר, אבל עם הזמן כל הלמידה הזאת התחילה מאוד ללחוץ עליי, המורה נתן כל שבוע איזה שיר שצריך ללמוד או אקורדים/תווים, הוא אמר שכדי ללמוד אני צריכה לנגן כל יום, בהתחלה פחות או יותר התמדתי בזה אבל עם הזמן התחלתי לדחות את הלמידה במשך השבוע יום אחרי יום, עד שזה לא הגיע ליום לפני השיעור שלנו ולא היה לי כבר זמן ללמוד, ואז האשמתי את עצמי ושנאתי למה אני עושה את זה כל שבוע מחדש, וזה גרם לי לבכות יום/יומיים לפני כל שיעור גיטרה נוסף, בחודש האחרון בכלל בכיתי ימים שלמים בגלל זה, ובמקום לקחת את עצמי בידיים וללמוד פשוט המשכתי לבכות, זה גרם לי ממש לסבול. אני מבינה שכל האשמה פה היא רק שלי, כי במקום ללמוד דחיתי את זה כל יום, ובגלל זה אני עוד יותר שנאתי את עצמי על זה. ובזמן האחרון אני הפסקתי לבכות בגלל זה, פשוט נהייתי אדישה לזה, כאילו כולי מרוקנת מבפנים. אין בי כבר שום רצון לנגן, וללכת לשיעורים. אמרתי את זה לאמא שלי הרבה פעמים, והיא גם ראתה את כל הפעמים שבכיתי בגלל זה, אבל הבעיה שכל השיעורים שולמו מראש ואי אפשר לבטל את הכל ולקבל החזר כספי. אז המשכתי ללכת אליהם ללא רצון. ובזמן האחרון אמא שלי הציעה לי לא לענות את עצמי ולבטל את כל השיעורים, בהתחלה לא רציתי והיה לי ממש קשה עם ההחלטה הזאת, כי לא היה לי נעים בפני אמא, כי היא שילמה על השיעורים הרבה מאוד כסף, אמרתי לה את זה, והיא אמרה לי שאם נותנים אפשרות, צריך לקחת, ולא צריך לחשוב על אי נוחות כלפי אחרים, אז הסכמתי לבטל את השיעורים. אבל עדיין אני מרגישה ממש לא בנוח כלפיה, אז הבטחתי לעצמי שבעתיד אני אחזיר לה את כל הכסף על זה.
תודה לכל מי שקרא עד לכאן, רציתי רק לפרוק את ההרגשה שלי.