כתבתי עכשיו קצת , מי שמבין אשמח לחוות דעת או סתם אנשים שמעריכים כתיבה טובה

באלי להתבכיין שהכל שיט,
להתמסכן
להגיד שאני לא יודעת להחליט
אבל מה שכן
גם ככה הכל תמיד הופך לבולשיט
שאני נדחפת הצידה
עם הרעש והאנרגיה
שלהם, האוזניים רוצות לסתום והעיניים להרדם
ורק המוזיקה נשארת בשקט
והמשפטים כדי לסכם - עוד סוף יום,
עוד שיגרה להלחם.
לא בטוחה שאני בדרך הנכונה
ובמקביל עדין מחפשת מה הדרך,
שהעקבות מתחילות להעלם
אז אני מסתפקת בבערך,
ושהאנשים יוצאים לי מהשביל איך
אני לא תמיד מבינה
אם עשיתי משהו או שהם סתם לא שידרו על אותה המנגינה.
אבל המגננה זו אני
והשיריון זה הניצחון בשבילי
כי בסוף אני לומדת לחיות עם הכלים
יצרתי לעצמי שיטות בחיים, מילדות
ונראה שזה מתחיל לעבוד לי,
אחרי שמצאתי איזון בין הקיצוניות
לבין הריגשיות לבין האגו והצניעות
לבין ההכל או כלום
לבין לרצות לכבוש תיקום
ואז להיות רק בבית, במיטה, לא לקום
בין לעשות לו גוסטינג לבין לשקף לו בכנות-
שמע זה לא אני,זה אתה
לא נמלא ככה את הריקנות.

בין להגיד לא נעים לי לבין זה הרגע שלי לדאוג לעצמי
אני החבר הכי טוב , האמא , והבת שלי,
אני הכל, אני עצמי.
אני חלק מכולם ואני בשבילם כמו שאני בשבילי
אין לשים אותם לפניי -אבל כן אשים אותם אחריי שאצטרך לשמור עליהם מהעתיד, אז בדוק, עליי
כדי שאוכל להסתכל רחוק ולהגן בגופי שהדם עדין חיי.