אני לא מצליחה להבין את הדתיים שמסתכלים עקום על דתיים אחרים שקצת לא מקפידים על הדת

שהם עושים חילול ה' וממעטים כבוד שמים שזה חמור מאוד.

לך זה לא כואב? את לא אוהבת את הקב"ה? כי אם כן - היה כואב לך שאחרים פוגעים בכבודו. זה חלק מאהבת ה' יתברך.

שואל השאלה:
אנשים צריכים להאמין בשביל עצמם, לא בשביל אחרים.
מה הבעיה שהם יחיו את החיים שלהם??
כל עוד אני מאמינה בה' וחיה לפי המצוות שלו, מה זה משנה מה אחרים עושים?

שכל ישראל ערבים זה לזה.
מישהו אחד לא עושה טוב?
כולם נופלים

^^ אנחנו באותה ספינה כי הקב"ה שופט אותנו כעם, זה לא רק כל אחד לעצמו.

וזה לא שאנחנו מאמינים כאילו במה שאנחנו המצאנו להאמין בו, אלא זה מה שהקב"ה נתן *לכל עם ישראל*, וכל ןאנחנו אנורים לדאוג לכבודו ואכפתיות. מי שלא מוחה באנשים שעבורים עבירות - סימן שלא אפכת לו מכבודו, לכן הוא ראוי להיענש איתם ביחד.

וודאי שדתי שאוהב את השם יצטער שיש אחרים שמזלזלים בהשם
אם יזלזלו באבא שלך לא יכאב לך?

^ הם אמורים לבטא את האמונה שלהם כמו שהוא צוה (הוא יודע יותר טוב מהם מה רוצה ומה טוב), לא איך שנראה להם.

המטרה היא לעבוד את ה', לא את עצמנו (מי שעושה תא מה שבוא מאמין בו - עובד תא עצמו, ולא את ה' יתברך).

יש בזה גבול וגדר שצריך להכיר.. אם ההלכות שהשני עובר עליהן הן הלכות שאין דעה בפוסקים שחולקת עליהן אז יש חובת תוכחה שגם לה יש שיעור מוגדר שצריך להכיר. אם המעשה שעושה הוא כאחת הדעות המקלות אז כדאי לברר אם זה מידיעה או לא (אם לדוגמא מישהו ידוע כהולך ע''פ שיטה מסויימת ופתאום רואים שעושה שיטה מקלה יותר אז אפשר לשאול אם יודע וכו').
על כל פנים מהצד הדבר יכול להראות כגאווה (ויכול להיות באמת שזה המצב) אבל זה לא אומר שצריך לזנוח את המצווה החשובה של תוכחה.
ובין אדם למקום יש עניין של כבוד שמיים וגם את זה אפשר לכלול בתוכחה כשזה מועיל.