האם אי פעם נוכל להכיר באמת את דעתם וחוויותיהם של אחרים?

אני יודע שאדם רואה עם העיניים, כי אני יודע שאני גם רואה עם העיניים,
אבל אני לא יודע מדוע הוא בחר להרים את ידו או להסתכל על חברו.

אני האחר של האחר, הלא הוא אתה, ואם כן אתה גם האחר של האחר, כאשר האחר הוא אני. ושנינו אחרים לאחר שלישי, שלכן הוא האחר של האחרים, וכן הלאה. כשאני ואתה אומרים מטאטא אנחנו מתכוונים לאותו דבר, כאשר אנחנו אומרים אני כל אחד מתכוון לדבר אחר, במלוא הרדיקליות של קיום האחרות. כאשר אני חווה את עצמי אני נחווה גם כסובייקט, כלומר כ"מאחיר", אך גם כאחר ביחס לאחר שמוצב מחוץ לי. יש בחינה בה כל קיומי מתעגן בחווית האחרות, בעובדה שאני אחר לאחר ובעובדה שיש אחר שהוא אחר עבורי. אותה חווית אחרות, שעתה התברר שהיא בסיסית עבור עצם קיומי כסובייקט מסויים, מקיימת גם את האחר שהוא אחר עבורי. כלומר נמצא שהבסיס של קיומנו, כשני אינסופיים (שכן אף אחד מאיתנו לא נכלל כולו במושג האחרות של האחר שלו, מה שנכלל הוא רק הפנים) הוא דו השיח בינינו. אלמלא היינו יכולים להכיר את חוויותיהם של אחרים היינו מאבדים את קיומנו (כמו גם אם היינו מכירים את **כל** חוויותיהם של האחרים). כמובן, זה בפשטות, אבל אפשר לומר שזה יסוד ראשוני לחשיבה בנושא.