ביקשו ממני לכתוב מכתב על המוטיבציה שלי לגיוס, אז כתבתי. מה דעתכם? יצא בכייני מדי?

ההניעה שלי לגיוס היא בינונית. חוששני כי לא אוכל לתרום כהלכה לצבא ההגנה לישראל, הואיל וספק שיגייסוני ליחידות הקרביות והמובחרות. אין אני מתנגד להצטרפות ליחידות הללו, ברם אני מהסס אם אני עומד בתנאים להן.
לאמיתו של דבר גם אין לי הרצון הדרוש ליחידות האלה, כלומר אין יחידות אלו משאת נפשי בלשון המעטה.
ודאי שניתן להועיל לצבא גם בדרכים אחרות ("כל תפקיד חשוב"), ואשמח לתרום מן הידע שלי בתחומיי, אבל אני מפקפק שידיעותיי תהיינה לצבא לעזר.
הפן החברתי מכרסם בליבי. אני מתקשה להתמודד עם מצבים חברתיים, במיוחד עם אנשים שאיני מכיר. וכאשר יש אנשים הרבה, אני מוטרד קמעה - אינני מרגיש בנוח בחבורות גדולות. אין ההרגשה הזאת עוצמתית, ובסופו של דבר אצליח להתגבר; ואולם בדרך כלל אני מעדיף להתחמק מהמצב הזה, איני אוהב אתגרים.
פיק ברכיים שישנו הוא המשמעת הצה"לית. יש משום אי־נעימות בדיבור בצעקות ובדרישות. למרות הֲבנתי שמדובר בצבא, לא נעים לתפקד מתוך הכרח ואימה. אולי זה מחשל, אך אינני מרגיש צורך להתחשל.