כתבתי משהו, אשמח שתיכנסו ותגידו את דעתכם

לרצות לוותר זו לא בושה.
להודות שקשה זו לא חולשה.
מותר להרים ידיים כשצריך.
מותר להרפות כשהעולם מתחיל להחשיך.
כשהאור בקצה המנהרה נראה רחוק.
כשהעתיד מתחיל מהידיים לחמוק.
לפעמים הוויתור עדיף על מלחמה.
עדיף להרפות ולמצוא נחמה.
כי להידחק לקצה הצוק אף פעם לא נגמר בטוב.
בסוף הגוף יפול למטה בלי לחשוב.
הנשמה תתרסק לפני שהגוף יגע באדמה.
הגוף יראה במוות גחמה.
כי הוא לא רוצה לאכזב את כולם.
וויתור נראה כמו האכזבה הגדולה בעולם.
אבל לוותר לעצמי מראה שאני יודעת מה הגבולות.
אני יודעת כמה אני יכולה לסחוב לפני שאשקע עמוק במצולות.
ולמרות שהים סוער, אני מוצאת את הדרך אל היבשה.
למרות הגשם אני יודעת שבסוף אצא מהסיפור יבשה.
כי אין פרחים בלי גשם.
אין טוב בלי רע.
אי אפשר לצפות לחיים קלים אם רוצים להגיע לאיזו שהיא מטרה.
הגשם אמנם מלכלך את הכל, אבל הוא נותן חיים לטבע.
זהו גלגל החיים וזוהי דרך קבע.
אז אם אין גשם, אין פרחים. אני מזכירה לעצמי את זה כל יום.
והמשפט הזה הוא היחיד שמחזיק אותי ועוזר לי להמשיך ולחלום.