המשפחה שלי לא מקבלת אותי ברצינות בכלל

לא הייתי אומרת שיש לי דיכאון כי לא אובחנתי אבל אני 5 שנים מרגישה לא משהו.. יש לי הרבה שנאה כלפי עצמי ולא רק.
אתמול, החלטתי לספר להורים שלי והתחלתי לבכות בזמן שסיפרתי. אמא שלי ישר אמרה כזה "אוי חמודה שלי את בוכה! אל תבכי" ממש היא דיברה אליי כאילו אני תינוקת והיא פשוט התעלמה מכל מה שאמרתי לה.
אבא שלי לעומת זאת פתח בחפירה ארוכה ומתישה שהוא פשוט אומר לי "אל תהיי עצובה". לפחות לאבא שלי עוד אכפת.
ואז אחותי הגדולה שאני באמת מעריצה פשוט אמרה לי שאני בכיינית ושאני כפויית טובה.

אחרי זה, אמא שלי אמרה לי שאני לא צריכה לדבר על הרגשות האלה וגם כשקשה לי אני צריכה לחייך. היא אמרה לי שזה רק תקופה. והיא גם שאלה אותי אם יש לי דפקה במוח.

המשפחה שלי בסדר?