מה דעתכם על השיר שכתבתי על האהבה הראשונה שלי?

הייתי בת 13 כשהתאהבתי בפעם הראשונה,

מבט אחד ארוך מידי שאב אותי למציאות לא נכונה.

רסיסי רגש ברגע התמגנטו לגוש ענק וממוקד,

מרכיבים תמונה מוחלטת של בריחה מהלבד.

ובלי שהרגשתי, למרות שחשתי שהכל גדול ובעוצמה,

כל רגע על ידו בפנים היה כמו מלחמה.

ה"אני" הלך לאיבוד בתוך השאיפה ל"אנחנו",

חיידק דבק בי, לוחש לאוזן עצובה שכל דבר שלא קשור בו כבר איננו.

החיפוש אחרי הדדיות הלך והטשטש,

מוח ריק מתוכן חוץ מסתם ילד טיפש.

ברגע שיא אחד, של אפיסת כוחות ותקווה עיוורת,

נפשי צרחה בלי קול לברוח, שזה בראש שלי, סתם סרט.

עמדתי מולו עם האמת, מהוססת כשהלב פעם מהר,

ראשי הורקן אל הרצפה ושמעתי אותו מדבר.

לא הקשבתי עד הסוף, רציתי רק לברוח,

חשתי בגופי מתרוקן מכל פיסה של כוח.

הרגשתי מתה, מרוקנת, אבודה,

לא חשבתי לשנייה שזה בסדר, את ילדה.

ואחרי שהדמעות טיפטפו בין טעות לשגיאה שנרקמו בזיכרון,

הבנתי שעדיף לי ככה, מחוץ לשיכרון.

ועכשיו, עם לב מחלים וראש על הכתפיים,

אני מודה על כל דקה, כי הכל מהשמיים.

את התקופות היפות אוכיר לתמיד,

ומהטעויות אלמד ואתנהג אחרת בעתיד.