סיפור קצר - אשמח לחוות דעת כנות וענייניות!

היי, החלטתי לשתף משהו קצר שקברתי בפתקים של הטלפון לפני כמה שנים ומצאתי מחדש בימים האחרונים, מעין ניסיון לכתוב פירוש מוחשי לקלישאה המוכרת של "לב שבור", מקווה שתוכלו להתחבר וכמובן שהכל בסדר גם אם לא, זה היופי בכתיבה בסופו של דבר. נקרא "לב שמתפרק". בלי עוד הקדמות מיותרות:

"זה לא אותו דבר" סיננתי כשהיא החטיפה מבט אחרון מאחורי גבה וטרקה את הדלת. זה כבר לא היה מבט נרגז או כועס. רק מאוכזב, מהסוג שחודר עמוק פנימה ומסרב לשחרר. הייתה לי תחושה שהפעם, למרות הכל, לא נצליח לתקן את הסדקים. אבל לוותר על כל מה שעברנו יחד ברגע? נזכרתי ביום שבו נכנסה לראשונה לכאן, והפילה בטעות את הפרוייקט בפיזיקה שלקחו לי כמה שעות טובות להדביק והונח על השידה בכניסה. זה לא היה הזמן לויכוחים מיותרים. בהחלטה פזיזה מדי פתחתי את הדלת ורצתי החוצה. ראיתי אותה יושבת על שול המדרכה בקצה הרחוב. "את - את לא חייבת ללכת" התנשפתי, מנסה להסדיר נשימה. רציתי להיות משכנע אבל היא רק נענעה בראשה והסתכלה על המכוניות העוברות והשבות. "אתה באמת לא מבין אה?" מלמלה וחייכה במרירות כמתקשה להאמין. "זה לא חייב להיות ככה.. הצלחתי להוציא בשקט והרגשתי את עצמי משתנק. הקול שלי תמיד חשף אותי בקלות. אז נפל לי האסימון שעומד פה רק אדם אחד שממשיך לשקר לעצמו, והוא מכסה את השבר בבטון עם נעלי הספורט הישנות שלו. הסתובבתי בחזרה הביתה, כל צעד כבד יותר מקודמו. מאחוריי התפזרו להן חתיכות לכל עבר והתעופפו ברוח, בחיפוש אחר בית חדש. הדלת נעלמה במצמוץ, ולא זיהיתי את שידת העץ שנשענתי עליה. עקצוץ דוקרני תקף אותי בפתאומיות ומיהרתי לשלוף מהחולצה שני רסיסים אדמדמים קטנים שנלכדו בסיבי הכותנה. הרמתי אותם בעדינות בידיעה ששום דבק-מגע לא יציל את הפרוייקט הזה. הנחתי אותם במגירה האמצעית. בחלון צפיתי בשאר הפיסות הנידפות מסתחררות ומותירות חלל שלא ניתן למלא, שאי אפשר להשלים. שוב איחרתי. שוב לא הספקתי לחבר את החתיכה החסרה.