פריקה פליז תיכנסו

אני ממש העריך אם תקראו
*זה רק פריקה,מדגישה שאני לא הולכת לעשות כלום מעבר לזה*
עברתי לפני שנתיים לארהב ומאוד קשה לי פה
ממש מעצבן אותי שכולם אומרים שזה החלום שלהם לגור בארצות הברית כי זאת הייתה בדיוק אני לפני שנתיים אבל בואו נגיד שקיבלתי תוצאה לא הכי כיפית
ארצות הברית ליטרלי סחטה אותי נפשית. כבר די קיבלתי את זה שפחות טבעי לאמריקאים להתחבר עם מישהי עם אופי ישראלי כמו שלי, אני יחסית רועשת ולמדתי על עצמי שאני אוהבת צומת לב
ופה(ארצות הברית) רוב האנשים עם ראש אחר לגמרי. מעצבן אותי שזה פחות או יותר כל אחד לעצמו ושהם תמיד חייבים לעקוב אחרי ההוראות לא משנה מה ושאי אפשר לעשות אפילו קצת כיף. אני מתגעגעת מאוד למשפחה ולחברות והתחושת בית מאוד חסרה לי
בחיים לא חשבתי שאני אתגעגע ככה, ברמה שאני מתחילה לבכות כשאני שומעת שיר שמזכיר לי את הבית ספר הישן שלי בישראל והאנשים והחויות שהיו לי שם
זה הזוי אני יודעת שאנשים היו מתים להתחלף איתי אבל הגעגוע הורג אותי
זה הורס אותי לראות את האחים שלי מסתדרים פה כל כך יפה ברמה שהם רוצים להישאר לגור פה עוד זמן. אח שלי אפילו צוחק עליי לפעמים שאין לי עם מי לצאת. אבל מה שהכי מצחיק זה שאני תמיד הייתי הטיפוס החברתי בישראל ותמיד הייתי מוקפת אנשים. כמובן שלא הכל היה מושלם כמו כל דבר בחיים אבל היו לי הרבה מאוד חוויות טובות בלתי נשכחות בישראל וחברויות אמת שאני לוקחת איתי ביום יום, ופשוט הרגשתי שייכת. מרגיש לי שבשנייה שאני מראה טיפת התרגשות פה בארצות הברית ליד האמריקאים כולם מסתכלים עליי כאילו אני מוזרה ראצח. הכל פשוט מרגיש לי חסר לגבי ישראל
אני מרגישה אובדת עצות כי אנחנו נישאר פה לפחות עוד שנה עד שנחזור לארץ. אין לי שמץ מה אני הולכת לעשות בשנה הזאת עד שנחזור כי פחות או יותר איבדתי את כל החברות שהיו לי במהלך השנה. אני לא מכחישה שעשיתי כמה טעויות אבל גם בעיקר הרבה מזל רע, החברה הראשונה שהרגשתי פתוחה איתה, ברמה שסיפרנו אחת לשנייה הכל- עזבה את הבית ספר
זה שבר אותי כי דברים רק הדרדרו מאז עם המצב הנפשי והחברתי שלי
פליז עזרה