עד כמה אני הזויה שאני משדכת בין החבר הכי טוב שלי לבין חברה טובה שלי?

מצד אחד, אני עושה את הדבר הנכון. הכי נכון בעולם. הוא נמצא במקום שהוא עוד שנייה מתחיל משהו במקום אחר בעולם - ולא בקטע של משהו רציני.
היא בחורה זורמת שמחפשת כיף וזה משהו שחסר לה, עברה כמה ניתוקי קשר מבחורים לא רציניים שרק הורידו לה.

שניהם מדהימים, באמת - אם יכולתי הייתי יוצאת איתם בעצמי בחיי.

אבל היא סטרייטית מוצהרת,
והוא החבר הכי טוב שלי שעוד שנייה כבר במקום אחר בעולם.

ואני יודעת שאני עשיתי את הבחירה הנכונה, הדבר הכי נכון בעולם - לכולם.

אז למה אני זאת שמוצאת את עצמי עם סחרחורת אחרי שהם מספרים כמה היה להם?
למה אני כל כך נחושה שזה יצליח בניהם - ומצד שני כל כך נחרדת שזה אשכרה יעבוד בניהם,

למה אני חיה בסיוט שמתגבר שהם יתחברו - וישכחו ממני?
למה אני כזאת אנוכית?

למה אני חיה במחשבה, שאני מאבדת את החבר הכי טוב שלי- ולא משנה מה אין דרך שאני לא (בסתר בלי שאף אחד ידע) נפגעת?

אני מרגישה במבוי סתום, וכל כך, כל כך אשמה. וצבועה.

מה אני עושה לא נכון?
למה אני מפחדת לאבד אותו?
הוא הבטיח לי שלא
אבל אני בסיוט שכן כאילו זה מדרון חלקלק לשם, והאמונה שלי לא מסכימה להאמין אחרת.

מה אני עושה לא נכון?