אני עצובה ואין לי למי להגיד את זה (מהות - פריקה)

אני פשוט עצובה. על השיער שלי שככה פתאום נשרה ממנו חתיכה, על הכסף שבזבזתי כמו מפגרת הסופש, על ה10 קילו שעוד לא הורדתי והלוואי הייתה לי המוטיבציה להוריד, על כל האנשים שאני גורמת להם לכאב, על זה שלא כתבתי שבוע וחצי, שאיבדתי את המשמעות ונכנסתי לאיזשהו לופ של בילויים אינסופיים ורגעיים שדופקים לי את השעון הביולוגי שאני חייבת לאפס ומאחרת בגללו לעבודה כל יום, על זה שעוד לא הצלחתי להוציא רישיון ואני במיליון שיעורים והחשש שלי שלא אצליח פשוט עושה לי התקף חרדה, ובתכלס אני לא באמת מסוגלת לבוא ולספר את זה לאף אחד / אף אחד לא באמת זמין כרגע כי הוא או ישן או עושה משהו עם החיים כשאני נתקעת ופשוט אין לי כוח. מה לעשות?