30 תשובות
לא, זה באמת חלק ככ קטן
החרדים אנשים מדהימים ציונים עם אהבת הארץ
החרדים אנשים מדהימים ציונים עם אהבת הארץ
חלק מהחרדים. לא כולם.
יש ויש
כן
אתם מוזמנים לעשות מינוסים אבל אני באמת יודע. הגעתי מהחברה הזאת
ברור שזה לא כולם אבל החברה החרדית היא חברה סגורה שבה יש מישהו אחד שמחליט החלטות וכולם מפחדים לזוז מהן.
אתם מוזמנים לעשות מינוסים אבל אני באמת יודע. הגעתי מהחברה הזאת
ברור שזה לא כולם אבל החברה החרדית היא חברה סגורה שבה יש מישהו אחד שמחליט החלטות וכולם מפחדים לזוז מהן.
חלק כביר כן
כמובן. לא כל החרדים מתנגדים לקיומה של המדינה כמו "הנטורי קרתא" (פלג חרדי קיצוני שמאחל להשמדתה של מדינה ישראל), אבל האידאולוגיה החרדית מאוד שונה מהאידיאולוגיה הדתית לאומית בנושא הזה, החרדים לא רואים בישראל מדינה שהייתה צריכה לקום מלכתחילה ולא רואים בה את התגשמות חזון הנביאים ובטח שלא מצב אידיאלי.
זה נטולי קרתא
החרדים מתפללים יותר מכולנו לבנית ירושלים השלמה ולמדינת ישראל ולארץ ישראל.
מה שכן המדינה הנוכחית היא לא המדינה שאליה הם כל כך שואפים ומתפללים(כן יש חרדים ציונים גם אבל מדבר על הרוב..)
אז הם כן "ציונים" (מתפללים שלוש פעמים ביום לשוב לציון), אבל לא בצורה ובאופן של היום
מה שכן המדינה הנוכחית היא לא המדינה שאליה הם כל כך שואפים ומתפללים(כן יש חרדים ציונים גם אבל מדבר על הרוב..)
אז הם כן "ציונים" (מתפללים שלוש פעמים ביום לשוב לציון), אבל לא בצורה ובאופן של היום
^עם כל הכבוד, להתפלל 3 פעמים ל"ציון" זו לא ההגדרה לציונות.
^ ברור שזה לא ההגדרה לציונים. אבל שאומרים למישהו שמישהו לא ציוני ישר חושבים על שונא ישראל. לכן שמתי את הציוני במרכאות. כי כמובן שהם לא ציונים אבל כן שואפים למדינת ישראל שתגיע בימות המשיח
ברגע שיש קיצון, מסתכלים עליו הכי הרבה
אבל אני לא חקרתי כל כך על הקהילה/ המגזר החרדי אז אני לא יודעת אם זה הרוב או לא.
אני יכולה להגיד לך שבוודאות לא כולם אנטי ציונים.
למשל היה לי מורה חרדי פעם והוא שירת בצבא והוא לא מרחיק את הילדים שלו מהעולם...
ובלי קשר הוא היה בן אדם טוב, היה לו חוש הומור טוב והוא היה מדבר איתנו על היהדות, מוסר ודברים מעניינים יותר מעבר לשיחה דלוחות על התנ"ך והוא באמת עזר לי לראות מעבר לסתם פסוקים כתובים.
אבל אני לא חקרתי כל כך על הקהילה/ המגזר החרדי אז אני לא יודעת אם זה הרוב או לא.
אני יכולה להגיד לך שבוודאות לא כולם אנטי ציונים.
למשל היה לי מורה חרדי פעם והוא שירת בצבא והוא לא מרחיק את הילדים שלו מהעולם...
ובלי קשר הוא היה בן אדם טוב, היה לו חוש הומור טוב והוא היה מדבר איתנו על היהדות, מוסר ודברים מעניינים יותר מעבר לשיחה דלוחות על התנ"ך והוא באמת עזר לי לראות מעבר לסתם פסוקים כתובים.
אני לא ציונית והמשפחה והסביבה שלי לא ציונים ואני לא רואה בזה בעיה
^אף אחד לא אמר שזה בעיה. סך הכל שאלו שאלה
יש ויש אני מאלה שנגד הציונים
לא אכפת לי לומר אבל זה מאוד סיפור וארוך
לא אכפת לי לומר אבל זה מאוד סיפור וארוך
רק האלה ההכי קיצוניים
^^^^נכון אני אומרת שגם אם הם לא ציונים הם עדיין בני אדם והם עדיין יהודים אין בינינו הבדל
שואל השאלה:
@מ.ג
אם תוכל להסביר לי מה יש לכם נגד המדינה והציונים וכל זה
@מ.ג
אם תוכל להסביר לי מה יש לכם נגד המדינה והציונים וכל זה
אנונימי
לא בדיוק.
יש חלק קטן מאוד שהם ממש אנטי ציוניים, נפגשים עם מחבלים ומתעטפים בדגלי אש"ף, אבל הרוב המוחלט לא ככה.
ביום העצמאות ראיתי משהו שאדם חרדי כתב (אדם עובד שמתפרנס דווקא מאוד בכבוד), והוא אמר שמדינת ישראל זה הדבר הכי טוב שקרה ליהודים בתקופה האחרונה.
אמנם הם לא רואים את זה בתור משהו קדוש וחלק מהגאולה אבל הוא אמר בעצמו והראה אח"כ גם תגובות שעלו ממה שהוא אמר, שאי אפשר להכחיש שמדינת ישראל עזרה ליהודים המון גם מבחינה גשמית וגם מבחינה רוחנית, ולכן להיות נגד המדינה זה טיפשי למרות שהמייסדים הם "רשעים" לדעתם (שאפשר להבין תכלס, נגיד מה שהיה עם ילדי תימן, וגם זה שכפו על המון עולים דתיים להיות חילונים בקום המדינה והתייחסו בצורה ממש רעה לחרדים)
יש חלק קטן מאוד שהם ממש אנטי ציוניים, נפגשים עם מחבלים ומתעטפים בדגלי אש"ף, אבל הרוב המוחלט לא ככה.
ביום העצמאות ראיתי משהו שאדם חרדי כתב (אדם עובד שמתפרנס דווקא מאוד בכבוד), והוא אמר שמדינת ישראל זה הדבר הכי טוב שקרה ליהודים בתקופה האחרונה.
אמנם הם לא רואים את זה בתור משהו קדוש וחלק מהגאולה אבל הוא אמר בעצמו והראה אח"כ גם תגובות שעלו ממה שהוא אמר, שאי אפשר להכחיש שמדינת ישראל עזרה ליהודים המון גם מבחינה גשמית וגם מבחינה רוחנית, ולכן להיות נגד המדינה זה טיפשי למרות שהמייסדים הם "רשעים" לדעתם (שאפשר להבין תכלס, נגיד מה שהיה עם ילדי תימן, וגם זה שכפו על המון עולים דתיים להיות חילונים בקום המדינה והתייחסו בצורה ממש רעה לחרדים)
^^^גם לא יהודים הם בני אדם ואין הרבה הבדל בינינו. לא חושב שמישהו פה תיאר לעצמו אחרת
יש ויש. יש לי בני דודים חרדים ששירתו/משרתים בצהל
לא רוב חרדי ציוני יש פשוט בתוך החרדים כתות או משו שהם ההזוים
אנונימית
לכל הדיעות, פירוש המונח "אנטי-ציוני": מתנגד לציון ולתומכים בה. אם-כן ראשית עלינו להתבונן ולבחון: כיצד גישתו ומהו יחסו של ציבור זה כלפי ארץ ציון והעם היושב בציון.
נתבונן נא בארבעה נתונים מרכזיים ביותר בחייו של ציבור שומרי המצוות - בכלל, והציבור החרדי - בפרט.
1
. מאז גלות ישראל מארץ ישראל, מבטא ציבור שומרי המצוות את הקשר העז והעמוק שלו לארץ ציון באמצעות הימנעות מאכילה ושתיה בארבעת התאריכים המרכזיים הקשורים לפרידה מארץ ציון.
א. יום תחילת המצור (עשרה בטבת).
ב. יום הבקעת החומה והפלישה (שבעה עשר בתמוז).
ג. יום שריפת בית-המקדש (תשעה באב).
ד. יום רצח גדליה והגליית שארית הפליטה (שלשה בתשרי).
2. יום יום, שלש פעמים ביום, פונה היהודי שומר המצוות לבורא העולם, ומבקש ממנו ומתחנן לפניו במילים נרגשות על טובת ושמירת ארץ ציון והעם היושב בה, ועל קיבוץ בניה לתוכה. (עיין בתפילת שמונה עשרה, ובסוף ברכת יוצר, ועוד).
3. זאת ועוד. לא הרבה מהציבור החילוני יודעים שמספר לא מבוטל של יהודים חרדים עורכים מידי לילה "תיקון חצות", אשר עיקרו הוא העלאת זיכרון ארץ ציון וירושלים באמצעות קריאת פרקים מן התנ"ך העוסקים בענין, ומסיימים בפסוקי התחינה: "אתה תקום תרחם ציון, כי עת לחננה כי בא מועד. כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו. בונה ירושלים ה', נידחי ישראל יכנס". (תהלים קב, יד-טו. קמז, ב).
4. פחות מזה ידוע, שיהודי שומר מצוות החי בארץ ישראל, לא יֵצֵא ממנה לעולם בטרם יברר אצל תלמיד-חכם אם סיבת יציאתו אכן מצדיקה היתר על פי ההלכה לצאת מן הארץ הקדושה.
האם ציבור זה, אשר געגועיו לארץ ציון באים לידי ביטוי בתפילתו שלש פעמים ביום, ונאמנותו אליה עומדת במבחן מעשי מתוך הקרבה שאיננה קלה, האם ראוי הוא להיות מכונה בתואר האנטי-יהודי: אנטי-ציוני ??
אך את זאת יש לדעת.
יש ארץ ציון -המקבלת את חשיבותה ויוקרתה הרבה בעם היהודי לדורותיו מן האמור על אודותיה בתורת ה' אשר ניתנה לפני למעלה משלשת אלפים ושלש מאות שנה, ויש מה שנקרא בשם: "התנועה הציונית" אשר למעשה אינה אלא תנועה חילונית צעירה אשר נטלה את המושג התורני המקודש: "ציון", רוקנה אותו מתוכנו הרוחני (המדבר על היות ארץ הקודש דומה לארמונו של מלך. אשר חובת הזהירות בשמירת מצוות המלך, כפולה ומכופלת היא בתוככי ארמונו.), וסיגלה לעצמה את השם "ציונות" כמונח חילוני.
הציבור החרדי הוא ציוני מובהק במובן המקורי והאמיתי של המילה. אך הוא אנטי הגישה החילונית של התנועה אשר קראה לעצמה בשם "התנועה הציונית", ולעקרונותיה -"ציונות", ולאנשיה - "ציונים", ובכך סללה לעצמה את הדרך לכנות את מתנגדי חילוניותה בתואר הבלתי מחמיא והמקומם: "אנטי ציונים". (וזאת למרבה האבסורד - על אף אי נאמנות חלק ממייסדי ומנהיגי התנועה הציונית לארץ ציון. ראה לדוגמא בהמשך את דברי חוזה המדינה על ארץ ישראל.) והעוול שבכך, משווע.
ואם בציונות אנו עוסקים, הרי מן הראוי לקרוע מעט את המסך ולגלות את מידת נאמנותם של מנהיגי התנועה ה"ציונית" ליהדות - בכלל, ולארץ ציון - בפרט.
נפתח בציטוטים מתוך יומנו של חוזה המדינה, תאודור הרצל אודות תוכניתו הגדולה להעביר אל הנצרות(!) את כל העם היהודי. (יומן א', עמ' 14)
"בערך לפני שנתים חפצתי לפתור את שאלת היהודים בעזרת הכנסיה הקתולית. ביקשתי להבטיח לעצמי בראשונה את עזרת נסיכי-הכנסיה באוסטריה ולהשיג על ידיהם ראיון אצל האפיפיור כדי להגיד לו: עזור לנו מפני האנטישמים, ואני מחולל תנועה כבירה בין היהודים שיעברו באופן חפשי ונאה לנצרות.
חפשי ונאה במובן זה, שמנהיגי התנועה - ביחוד אני - ישארו יהודים, ובתורת יהודים יטיפו לקבלת הדת השלטת.
בעצם היום, בראשון בשבת, בשעה שתים עשרה, תצא לפועל ההמרה בתהלוכה חגיגית ובצלצול פעמונים בכנסית סטיפן. לא בבושת פנים, כמו שעשו יחידים עד כה, כי אם בגאון. והעובדה שהמנהיגים יקיימו בידם את יהדותם, ובלוותם את העם עד מפתן הכנסיה ישארו בעצמם בחוץ - תרומם את כל הענין ותשווה לו קו של כנות רבה.
אנו, האמיצים, היינו צריכים להיות דור-הבינים. אנו עוד היינו מקיימים בידינו את אמונת אבותינו. אך את בנינו הצעירים היינו מנצרים עוד לפני הגיעם לגיל של החלטה עצמית, בשעה שענין ההתנצרות לובש כבר צורה של מורך-לב או שאיפה למעמד רם יותר. כדרכי, שיויתי לפני את כל הדבר הזה לפרטי פרטיו. כבר ראיתי את עצמי במשא ומתן עם הארכיבישוף בוינא, בהרהורי לבי עמדתי לפני האפיפיור."
לאור זאת אי אפשר להתעלם מן העובדה/התוצאה, שכל זרעו של חוזה מדינת היהודים היה מסובך והפכפך בחייו הרוחניים-נפשיים, עד כדי תוצאות טרגיות ביותר. הנה תקציר כתבת תחקיר שהתפרסמה בשבועון "יום ליום" (כ"ט טבת תש"ס - 7.1.00 התחקיר המלא התפרסם ב"סופשבוע"):
"שמו של הרצל מתנוסס על פי חוק על רחוב בכל עיר. אולם מסתבר שלמשפחת הרצל לא נותרה הנצחה טבעית.
את בנו הנס בחר הרצל שלא למול. תכנית האב שלו היתה להוביל את היהודים להתנצרות המונית. רק לאחר שנים הבין שהתכנית לא תתקבל על ידי העם היהודי, וגם לא תוכל לפתור את האנטישמיות. הרצל עצמו מת בגיל 44 לאחר מחלה בשריר הלב. אשתו מתה שלש שנים אחריו.
בתו פאולינה התמכרה לסמים קשים, נעצרה בצרפת, אושפזה ומתה שם בגיל 40.
הבן הנס החליט בגיל 15, לאחר מות אביו, לעבור ברית מילה. אולם הוא היה נתון למשברים נפשיים, וביום השנה ה20- למות אביו התנצר הנס והפך לבפטיסט. מכאן הוא עבר לפלג אחר בנצרות, ולאחר נדודים בין פלגים נוצריים נוספים ניסה לשוב ליהדות. בסופו של דבר התאבד הנס ליד קברה של אחותו פאולינה בעיר בורדו שבצרפת, כשהוא בן 39.
הבת טרודה סבלה מדיכאונות קשים, והיתה מתאשפזת רבות בבית החולים לחולי נפש. מתה במחנה טרייזנשטט. בנה סטפן, נכדו היחיד של הרצל, שם קץ לחייו כאשר קפץ אל המים מגשר שדרות מסצ'וסטס בוושינגטון. במותו נגדעה ונכרתה משפחת הרצל לחלוטין ולא נשאר לה כל שריד."
הכתבה מסיימת במילים:
"אפשר רק להרהר בעובדה שהאיש שזלזל קשות במסורת של עם ישראל, נותר ללא שריד בעם ישראל."
אגב הזכרת יחסם של מנהיגים "ציוניים" בכירים כלפי היהדות, מעניינת העדות הבוטה ויוצאת הדופן בחריפות ניסוחה, אשר העיד ידידו הקרוב של ראש הממשלה הראשון דוד בן-גוריון, הלא הוא פרופ' ישעיהו לייבוביץ, על יחסו של בן-גוריון למסורת היהודית (דבריו של פרופ' לייבוביץ נאמרו בראיון לעיתון "מעריב" 24.11.78):
"הוא היה אכול שנאה ליהדות. נתקלתי באנשים ובדעות שונים, אך מעולם לא נפגשתי עם אדם ששנא את היהדות כמו בן גוריון. זה היה אצלו לא רציונאלי".
כדי שלא להיכנס לאוירה צורמת יתר על המידה, לא נאריך בציטוט דברי רבים ממנהיגי התנועה הציונית בימים ההם, דברים המלמדים על תחושת השנאה העצמית העמוקה אשר הם חשו כלפי יהדותם. המעוניין יוכל לעיין בספרים שברשימה המופיעה בסוף הפרק הבא.
רק אגב איזכור המנהיג הידוע דוד בן-גוריון, נציין כדוגמא לתוצאות החמורות (-אפילו בקרב משפחת ראשי הציונות!) של הריחוק ממצוות היהדות, את הדיווח הבא, אשר הופיע בעיתון "ידיעות אחרונות" כאשר נפטרה ב9/98- גאולה בן-אליעזר בת ה80-, בתו הבכורה של בן גוריון:
"בניגוד לסגפנותו המפורסמת של סבו, דוד בן-גוריון, מתהלך לו נכדו אלון בן-גוריון יום יום בתוך הלובי של מלון "וולדורף אסטוריה" ומשם עולה למשרדיו כמנכ"ל המלון, שנחשב לאחד מהיוקרתיים וכו'. בתקופת שהותו בניו-יורק התחתן אלון בן-גוריון עם אמריקאית לא יהודיה, ממנה נולדו לו שתי בנות".
ולמי שאינו יודע, מתברר מתוך הכתבה כי ריחוקו של הסב דוד בן גוריון, מערכי היהדות, היה עד כדי מצב שגם מנהגים יהודיים בסיסיים לא מצאו מקום בחייו הפרטיים. לפי המדווח, כאשר נפטרה בשנת 68 פולה, אשתו, סירב בן גוריון לקרוע את דש בגדו וגם אסר זאת על ילדיו. כשהלך הוא לעולמו חמש שנים אחר כך, לא ישבה עליו בתו גאולה שבעה, וכאילו לסגור את המעגל המשפחתי, התייצב בנה ד"ר יריב בן-אליעזר למחרת יום הלוויתה בעבודתו כדיקן בית הספר לתקשורת במכללה למינהל. הבן הסביר את העדרותו מה"שבעה" בכך שגם אמו לא נהגה מנהגי אבילות על אביה דוד בן גוריון.
לצערינו, לא השכילו מנהיגי הציונות לדעת שציונות ללא דת אין לה אחיזה לא לאומית-ציונית, ואף לא יהודית. והתוצאה: אנטי-ציונית מובהקת. ירידה מן הארץ והתבוללות(!) אפילו בקרב משפחות מנהיגיה הבולטים ביותר. וכל שכן בקרב המון העם וכפי שעינינו רואות בלב כואב. (וזאת מלבד הירידה המוסרית, החברתית והערכית הרבה.)
והרי עדות חוזה המדינה בספרו "מדינת היהודים" על מידת "נאמנותו" לארץ ציון:
"היש להעדיף את פלשתינה או את ארגנטינה?"
"ארגנטינה מטיבעה אחת הארצות העשירות שבעולם בעלת שטח עצום ואוכלוסיה דלילה ואקלים ממוזג. אף אחד לא חיפש את הארץ המובטחת היכן שהיא נמצאת, והיא נמצאת קרוב מאד - בתוכנו!... הארץ המובטחת היא היכן שאנו עושים אותה - בארגנטינה, באוגנדה, בסיני, בפלסטין או בטימבקטו."
ואכן, כששהה הרצל בלונדון, לפני דחיית ההצעה ליישב את חצי האי סיני (מדינה יהודית בגליל אל-עריש שכמעט ונתקבלה ע"י הבריטים) - הציע לו שר המושבות הבריטי יוסף צ'מברלין, שטח שראה במסעותיו ושלדעתו התאים להתיישבות יהודית המונית. את אוגנדה שבאפריקה המזרחית. הצעה זו נראתה להרצל, הוא התלהב ממנה והציגה לפני הקונגרס הציוני הששי בבאזל כהישג דיפלומטי עצום. ההצעה גרמה לוויכוחים סוערים, ההתנגדות החריפה באה בעיקר מצד צירי רוסיה שראו בהצעה זו בגידה ברעיון הציוני - "ציונות ללא ארץ ציון?!?" הרצל לא הבין.
ובכל זאת, עבור אנשי התקשורת וחוגים שונים נוספים בעלי ענין, דוקא החברה החרדית אשר כל ערכיה הינם למעשה ערכים יהודיים וציוניים במובן האמיתי של המילים הללו, היא זו האנטי-יהודית והאנטי-ציונית...
נתבונן נא בארבעה נתונים מרכזיים ביותר בחייו של ציבור שומרי המצוות - בכלל, והציבור החרדי - בפרט.
1
. מאז גלות ישראל מארץ ישראל, מבטא ציבור שומרי המצוות את הקשר העז והעמוק שלו לארץ ציון באמצעות הימנעות מאכילה ושתיה בארבעת התאריכים המרכזיים הקשורים לפרידה מארץ ציון.
א. יום תחילת המצור (עשרה בטבת).
ב. יום הבקעת החומה והפלישה (שבעה עשר בתמוז).
ג. יום שריפת בית-המקדש (תשעה באב).
ד. יום רצח גדליה והגליית שארית הפליטה (שלשה בתשרי).
2. יום יום, שלש פעמים ביום, פונה היהודי שומר המצוות לבורא העולם, ומבקש ממנו ומתחנן לפניו במילים נרגשות על טובת ושמירת ארץ ציון והעם היושב בה, ועל קיבוץ בניה לתוכה. (עיין בתפילת שמונה עשרה, ובסוף ברכת יוצר, ועוד).
3. זאת ועוד. לא הרבה מהציבור החילוני יודעים שמספר לא מבוטל של יהודים חרדים עורכים מידי לילה "תיקון חצות", אשר עיקרו הוא העלאת זיכרון ארץ ציון וירושלים באמצעות קריאת פרקים מן התנ"ך העוסקים בענין, ומסיימים בפסוקי התחינה: "אתה תקום תרחם ציון, כי עת לחננה כי בא מועד. כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו. בונה ירושלים ה', נידחי ישראל יכנס". (תהלים קב, יד-טו. קמז, ב).
4. פחות מזה ידוע, שיהודי שומר מצוות החי בארץ ישראל, לא יֵצֵא ממנה לעולם בטרם יברר אצל תלמיד-חכם אם סיבת יציאתו אכן מצדיקה היתר על פי ההלכה לצאת מן הארץ הקדושה.
האם ציבור זה, אשר געגועיו לארץ ציון באים לידי ביטוי בתפילתו שלש פעמים ביום, ונאמנותו אליה עומדת במבחן מעשי מתוך הקרבה שאיננה קלה, האם ראוי הוא להיות מכונה בתואר האנטי-יהודי: אנטי-ציוני ??
אך את זאת יש לדעת.
יש ארץ ציון -המקבלת את חשיבותה ויוקרתה הרבה בעם היהודי לדורותיו מן האמור על אודותיה בתורת ה' אשר ניתנה לפני למעלה משלשת אלפים ושלש מאות שנה, ויש מה שנקרא בשם: "התנועה הציונית" אשר למעשה אינה אלא תנועה חילונית צעירה אשר נטלה את המושג התורני המקודש: "ציון", רוקנה אותו מתוכנו הרוחני (המדבר על היות ארץ הקודש דומה לארמונו של מלך. אשר חובת הזהירות בשמירת מצוות המלך, כפולה ומכופלת היא בתוככי ארמונו.), וסיגלה לעצמה את השם "ציונות" כמונח חילוני.
הציבור החרדי הוא ציוני מובהק במובן המקורי והאמיתי של המילה. אך הוא אנטי הגישה החילונית של התנועה אשר קראה לעצמה בשם "התנועה הציונית", ולעקרונותיה -"ציונות", ולאנשיה - "ציונים", ובכך סללה לעצמה את הדרך לכנות את מתנגדי חילוניותה בתואר הבלתי מחמיא והמקומם: "אנטי ציונים". (וזאת למרבה האבסורד - על אף אי נאמנות חלק ממייסדי ומנהיגי התנועה הציונית לארץ ציון. ראה לדוגמא בהמשך את דברי חוזה המדינה על ארץ ישראל.) והעוול שבכך, משווע.
ואם בציונות אנו עוסקים, הרי מן הראוי לקרוע מעט את המסך ולגלות את מידת נאמנותם של מנהיגי התנועה ה"ציונית" ליהדות - בכלל, ולארץ ציון - בפרט.
נפתח בציטוטים מתוך יומנו של חוזה המדינה, תאודור הרצל אודות תוכניתו הגדולה להעביר אל הנצרות(!) את כל העם היהודי. (יומן א', עמ' 14)
"בערך לפני שנתים חפצתי לפתור את שאלת היהודים בעזרת הכנסיה הקתולית. ביקשתי להבטיח לעצמי בראשונה את עזרת נסיכי-הכנסיה באוסטריה ולהשיג על ידיהם ראיון אצל האפיפיור כדי להגיד לו: עזור לנו מפני האנטישמים, ואני מחולל תנועה כבירה בין היהודים שיעברו באופן חפשי ונאה לנצרות.
חפשי ונאה במובן זה, שמנהיגי התנועה - ביחוד אני - ישארו יהודים, ובתורת יהודים יטיפו לקבלת הדת השלטת.
בעצם היום, בראשון בשבת, בשעה שתים עשרה, תצא לפועל ההמרה בתהלוכה חגיגית ובצלצול פעמונים בכנסית סטיפן. לא בבושת פנים, כמו שעשו יחידים עד כה, כי אם בגאון. והעובדה שהמנהיגים יקיימו בידם את יהדותם, ובלוותם את העם עד מפתן הכנסיה ישארו בעצמם בחוץ - תרומם את כל הענין ותשווה לו קו של כנות רבה.
אנו, האמיצים, היינו צריכים להיות דור-הבינים. אנו עוד היינו מקיימים בידינו את אמונת אבותינו. אך את בנינו הצעירים היינו מנצרים עוד לפני הגיעם לגיל של החלטה עצמית, בשעה שענין ההתנצרות לובש כבר צורה של מורך-לב או שאיפה למעמד רם יותר. כדרכי, שיויתי לפני את כל הדבר הזה לפרטי פרטיו. כבר ראיתי את עצמי במשא ומתן עם הארכיבישוף בוינא, בהרהורי לבי עמדתי לפני האפיפיור."
לאור זאת אי אפשר להתעלם מן העובדה/התוצאה, שכל זרעו של חוזה מדינת היהודים היה מסובך והפכפך בחייו הרוחניים-נפשיים, עד כדי תוצאות טרגיות ביותר. הנה תקציר כתבת תחקיר שהתפרסמה בשבועון "יום ליום" (כ"ט טבת תש"ס - 7.1.00 התחקיר המלא התפרסם ב"סופשבוע"):
"שמו של הרצל מתנוסס על פי חוק על רחוב בכל עיר. אולם מסתבר שלמשפחת הרצל לא נותרה הנצחה טבעית.
את בנו הנס בחר הרצל שלא למול. תכנית האב שלו היתה להוביל את היהודים להתנצרות המונית. רק לאחר שנים הבין שהתכנית לא תתקבל על ידי העם היהודי, וגם לא תוכל לפתור את האנטישמיות. הרצל עצמו מת בגיל 44 לאחר מחלה בשריר הלב. אשתו מתה שלש שנים אחריו.
בתו פאולינה התמכרה לסמים קשים, נעצרה בצרפת, אושפזה ומתה שם בגיל 40.
הבן הנס החליט בגיל 15, לאחר מות אביו, לעבור ברית מילה. אולם הוא היה נתון למשברים נפשיים, וביום השנה ה20- למות אביו התנצר הנס והפך לבפטיסט. מכאן הוא עבר לפלג אחר בנצרות, ולאחר נדודים בין פלגים נוצריים נוספים ניסה לשוב ליהדות. בסופו של דבר התאבד הנס ליד קברה של אחותו פאולינה בעיר בורדו שבצרפת, כשהוא בן 39.
הבת טרודה סבלה מדיכאונות קשים, והיתה מתאשפזת רבות בבית החולים לחולי נפש. מתה במחנה טרייזנשטט. בנה סטפן, נכדו היחיד של הרצל, שם קץ לחייו כאשר קפץ אל המים מגשר שדרות מסצ'וסטס בוושינגטון. במותו נגדעה ונכרתה משפחת הרצל לחלוטין ולא נשאר לה כל שריד."
הכתבה מסיימת במילים:
"אפשר רק להרהר בעובדה שהאיש שזלזל קשות במסורת של עם ישראל, נותר ללא שריד בעם ישראל."
אגב הזכרת יחסם של מנהיגים "ציוניים" בכירים כלפי היהדות, מעניינת העדות הבוטה ויוצאת הדופן בחריפות ניסוחה, אשר העיד ידידו הקרוב של ראש הממשלה הראשון דוד בן-גוריון, הלא הוא פרופ' ישעיהו לייבוביץ, על יחסו של בן-גוריון למסורת היהודית (דבריו של פרופ' לייבוביץ נאמרו בראיון לעיתון "מעריב" 24.11.78):
"הוא היה אכול שנאה ליהדות. נתקלתי באנשים ובדעות שונים, אך מעולם לא נפגשתי עם אדם ששנא את היהדות כמו בן גוריון. זה היה אצלו לא רציונאלי".
כדי שלא להיכנס לאוירה צורמת יתר על המידה, לא נאריך בציטוט דברי רבים ממנהיגי התנועה הציונית בימים ההם, דברים המלמדים על תחושת השנאה העצמית העמוקה אשר הם חשו כלפי יהדותם. המעוניין יוכל לעיין בספרים שברשימה המופיעה בסוף הפרק הבא.
רק אגב איזכור המנהיג הידוע דוד בן-גוריון, נציין כדוגמא לתוצאות החמורות (-אפילו בקרב משפחת ראשי הציונות!) של הריחוק ממצוות היהדות, את הדיווח הבא, אשר הופיע בעיתון "ידיעות אחרונות" כאשר נפטרה ב9/98- גאולה בן-אליעזר בת ה80-, בתו הבכורה של בן גוריון:
"בניגוד לסגפנותו המפורסמת של סבו, דוד בן-גוריון, מתהלך לו נכדו אלון בן-גוריון יום יום בתוך הלובי של מלון "וולדורף אסטוריה" ומשם עולה למשרדיו כמנכ"ל המלון, שנחשב לאחד מהיוקרתיים וכו'. בתקופת שהותו בניו-יורק התחתן אלון בן-גוריון עם אמריקאית לא יהודיה, ממנה נולדו לו שתי בנות".
ולמי שאינו יודע, מתברר מתוך הכתבה כי ריחוקו של הסב דוד בן גוריון, מערכי היהדות, היה עד כדי מצב שגם מנהגים יהודיים בסיסיים לא מצאו מקום בחייו הפרטיים. לפי המדווח, כאשר נפטרה בשנת 68 פולה, אשתו, סירב בן גוריון לקרוע את דש בגדו וגם אסר זאת על ילדיו. כשהלך הוא לעולמו חמש שנים אחר כך, לא ישבה עליו בתו גאולה שבעה, וכאילו לסגור את המעגל המשפחתי, התייצב בנה ד"ר יריב בן-אליעזר למחרת יום הלוויתה בעבודתו כדיקן בית הספר לתקשורת במכללה למינהל. הבן הסביר את העדרותו מה"שבעה" בכך שגם אמו לא נהגה מנהגי אבילות על אביה דוד בן גוריון.
לצערינו, לא השכילו מנהיגי הציונות לדעת שציונות ללא דת אין לה אחיזה לא לאומית-ציונית, ואף לא יהודית. והתוצאה: אנטי-ציונית מובהקת. ירידה מן הארץ והתבוללות(!) אפילו בקרב משפחות מנהיגיה הבולטים ביותר. וכל שכן בקרב המון העם וכפי שעינינו רואות בלב כואב. (וזאת מלבד הירידה המוסרית, החברתית והערכית הרבה.)
והרי עדות חוזה המדינה בספרו "מדינת היהודים" על מידת "נאמנותו" לארץ ציון:
"היש להעדיף את פלשתינה או את ארגנטינה?"
"ארגנטינה מטיבעה אחת הארצות העשירות שבעולם בעלת שטח עצום ואוכלוסיה דלילה ואקלים ממוזג. אף אחד לא חיפש את הארץ המובטחת היכן שהיא נמצאת, והיא נמצאת קרוב מאד - בתוכנו!... הארץ המובטחת היא היכן שאנו עושים אותה - בארגנטינה, באוגנדה, בסיני, בפלסטין או בטימבקטו."
ואכן, כששהה הרצל בלונדון, לפני דחיית ההצעה ליישב את חצי האי סיני (מדינה יהודית בגליל אל-עריש שכמעט ונתקבלה ע"י הבריטים) - הציע לו שר המושבות הבריטי יוסף צ'מברלין, שטח שראה במסעותיו ושלדעתו התאים להתיישבות יהודית המונית. את אוגנדה שבאפריקה המזרחית. הצעה זו נראתה להרצל, הוא התלהב ממנה והציגה לפני הקונגרס הציוני הששי בבאזל כהישג דיפלומטי עצום. ההצעה גרמה לוויכוחים סוערים, ההתנגדות החריפה באה בעיקר מצד צירי רוסיה שראו בהצעה זו בגידה ברעיון הציוני - "ציונות ללא ארץ ציון?!?" הרצל לא הבין.
ובכל זאת, עבור אנשי התקשורת וחוגים שונים נוספים בעלי ענין, דוקא החברה החרדית אשר כל ערכיה הינם למעשה ערכים יהודיים וציוניים במובן האמיתי של המילים הללו, היא זו האנטי-יהודית והאנטי-ציונית...
רובו לא אבל חלקו הקטן כן
השאלה מה ההגדרה שלך ל'ציוני'
אם ההגדרה שלך היא לתמוך במפעל הציוני חילוני שנוסד במטרה ליצור את 'היהודי החדש' ולהלחם ולעקור את שורשיו היהודיים, אז בוודאי שכל החרדים האמיתיים יהיו נגד זה
אם ההגדרה שלך לציוני זה היא לתמוך בארץ, בעם ישראל וכולי, אז אני חושבת שכל החרדים הם ציונים אם זו ההגדרה
כן, גם נטורי קרתא מאמינים בארץ ישראל ובעם ישראל פשוט לא רוצים מדינה עד שיבוא המשיח ובצדק
אם ההגדרה שלך היא לתמוך במפעל הציוני חילוני שנוסד במטרה ליצור את 'היהודי החדש' ולהלחם ולעקור את שורשיו היהודיים, אז בוודאי שכל החרדים האמיתיים יהיו נגד זה
אם ההגדרה שלך לציוני זה היא לתמוך בארץ, בעם ישראל וכולי, אז אני חושבת שכל החרדים הם ציונים אם זו ההגדרה
כן, גם נטורי קרתא מאמינים בארץ ישראל ובעם ישראל פשוט לא רוצים מדינה עד שיבוא המשיח ובצדק
אנונימית
יש דתיים, דתיים לאומיים, חרדים ועוד מיליון זרמים ויש את הנתורי קרטא שהם מאמינים בה' אבל לא בשלטון ציוני בארץ הקודש לפני בואו של המשיח זאת אומרת שרק אחרי שהמשיח יבוא יכול להיות פה שלטון ציוני והם אלה שבעד הערבים ומניפים דגלי אשף
אחוז די קטן
כן מאוד אנטיציונים ומלא מהם עוכרי ישראל.... פשוט עצוב כמות האויבים מבית שיש לנו... בסוף לא תישאר לנו מדינה :(
@vincentoe
הם לא עוכרי ישראל,
אכפת להם לעם ישראל יותר מכל ראשי הציונות החילונית שקמה
הם לא ה'אויבים'
המדינה היא האויבית, דהיינו הכנסת, הממשלה וכולי
הם לא עוכרי ישראל,
אכפת להם לעם ישראל יותר מכל ראשי הציונות החילונית שקמה
הם לא ה'אויבים'
המדינה היא האויבית, דהיינו הכנסת, הממשלה וכולי
אנונימית
הנה עוד אנטישמית^^
אנטיציונות לאור יום!!
להצדיק חבורת משתמטי צהל ועוכרי ישראל זה בגידה. מתנגדי צה"ל כמוכם זה אויב מבית... עם אזרחים כאלה מי צריך את חמאס. כאילו whats next? שתשחקי קווה קווה דה לה אומה עם בלה חדיד? הדבר היחיד שאני מסכים איתך עליו הוא הממשלה הנוראית הזאת. ממשלת דיקטטורה ושחיתות.
ממשלה רעה ומסוכנת שפגעה במדינה
אנטיציונות לאור יום!!
להצדיק חבורת משתמטי צהל ועוכרי ישראל זה בגידה. מתנגדי צה"ל כמוכם זה אויב מבית... עם אזרחים כאלה מי צריך את חמאס. כאילו whats next? שתשחקי קווה קווה דה לה אומה עם בלה חדיד? הדבר היחיד שאני מסכים איתך עליו הוא הממשלה הנוראית הזאת. ממשלת דיקטטורה ושחיתות.
ממשלה רעה ומסוכנת שפגעה במדינה
הציבור החרדי ציוני יותר מהציונים עצמם.