אמרתי למישהי שיש לי הפרעת אכילה מאובחנת כשלא הייתי מאובחנת..

זה היה לפני שנתיים..להגנתי, ממש ממש ממש לא עשיתי את זה בכוונה. באמת סבלתי, ככ סבלתי. הרגשתי שאני נופלת לבור ללא תחתית ובשלב מסויים ביקשתי עזרה ולקחו אותי לפסיכיאטר. זרקתי לו כמה עצמות אבל חירטטתי את נשמתי..לא רציתי שיאבחנו אותי ולא רציתי להפסיק. כל אנשי המקצוע וגם ההורים שלי המעיטו בחומרת המצב, הייתי שבורה. בקיצור, מאז שדיברתי איתו ההורים שלי התחילו להיות פרנואידים, או שאולי וכנראה זאת רק החרדה שלי..בקיצור, חשבתי שאני מאובחנת, לא ידעתי מה הוא אמר להם.
למרות שלפי מה שסיפרתי לו, לא עמדתי בקריטריונים האבחנתיים אבל באמת חשבתי וחלק ממני גם קיווה שאובחנתי. רציתי אישור, רציתי לדעת שאני במצב מספיק נוראי עד כדי כך שלא תקין, ככ רציתי. היה לי שחנש עם מישהי, והיא סיפרה לי שיש לה הפרעת אכילה. היא שאלה אותי על הדימוי העצמי שלי וסיפרתי לה שגם לי, זה פשוט נפלט לי, ודיברנו על זה.
ובאמת חשבתי שיש לי, אבל אני מרגישה כזאת מטומטמת..לא הייתה לי שום כוונה לשקר, או להעמיד פנים.
לדעתכם, זאת אשמתי? אפשר להבין אותי במצב הזה, או שבאמת יצאתי לא בסדר?
לא מצליחה לסלוח לעצמי על זה..

***אני במקום אחר לגמרי, כבר לא נמצאת שם.***