2 תשובות
לדעתי האלבום יפה אבל היו לו טובים יותרר
אני חווה קצת רגשות־מעורבים כלפיו, ואסביר.
כשהסינגל הראשון יצא, מצד אחד ממש אהבתי אותו, ומצד שני - נוצר בי חשש גדול.
פחדתי שנייט (כמו שהיה נראה) מתנתק סופית מהאלטר־אגו שלו, ואיתו מההפקות המוכרות (דארק הארדקור), ומההגשה הזו.
ובכל זאת, כשם האלבום - התמלאתי תקווה, שאולי זה לא יהיה המצב, אלא האלבום יהיה רק תחילתה של תקווה (כשמו), והאלבום עצמו יכיל הרבה שירים כמו הסינגל הראשון, כאלו שעומדים על הגבול בין כניעה לאלטר־אגו שלו לבין התבוסה שלו.
וממש קיוויתי שזה יהיה המצב, כי הסינגל הראשון פשוט מדהים, מכל־כך הרבה בחינות.
ובכל זאת, כשהאלבום יצא - הוא באמת תיאר את החוויות של נייט כנפרד מהאלטר־אגו, ולא כנאבק בו מאבק אחרון מה שלא הפתיע כל־כך, אבל מעט ציער אותי.
בשמיעה ראשונה ממש התרגזתי, לא נהנתי מהרבה מאוד שירים, והתבאסתי ממש.
השירים שכן הזכירו את הדברים שאני אוהב בנייט היו מעטים וקצת מעוותים, ואלו שלא הזכירו - היו פשוט כמו הרבה שירים אחרים שלו (וזה ידוע שיש לנייט שני סגנונות; דארק הארדקור, ופופ מלודי, והרגיש לי שרוב האלבום הולך לאופציה השנייה).
ובכל זאת, גם כשהסקתי מסקנות ובכיתי לחברים - השתדלתי לא להיכנע לחלוטין, אלא לתת עוד תקווה (xd) לשמיעה שנייה ושלישית כמובן שצדקתי ושהרסה דברים השתנו מאז.
למסקנה, אני עדיין חושב שהשירים שאני אוהב במיוחד באלבום הם אלו שנאחזו בנייט היותר אפל, ובאלטר־אגו שנייט נפטר ממנו באלבום הזה, אבל גם מתוך השירים שפחות אהבתי, יש כמה שאני מחבב ואפילו אוהב, ושמיעות נוספות ככל הנראה יעצימו גם את זה.
אציין שגם מהשירים המלודיים ואלו שביטאו את הסגנון השני הזה של נייט - עדיין היו שהתרגשתי מהם. וזה שאני לא ממש מתחבר לסגנון לא אומר שהוא לא בוצע באופן נהדר, וחלקם באופן מרגש מאוד.
לדוגמה, בשיר האחרון יש ניגודיות מוחלטת מהשיר הראשון, כאשר זה מדבר על התקווה לנצח את האלטר־אגו, והמאבק בשיר מובע ממש כדיאלוג בוורס האחרון.
ולעומת זאת בשיר האחרון אין כבר דיאלוג, אלא מונולוג, ומלודיה. גיטרה ומילים, משהו הרבה יותר שליו, ופה נייט מדבר לבדו, ולא נאבק, אלא נפרד מהצד השני.
וזו דוגמה נהדרת בעיניי, כי זה שיר מאוד טוב, ואחד שמאוד ריגש אותי בתור אחד שעוקב מאוד בסה"כ,
ובכל זאת תוך כדי ההתרגשות - התבאסתי ומעט כעסתי. כי עם כל האהבה - זה רחוק שנות אור מהסגנון השני שאני כל־כך אוהב, ושהמעריצים כל־כך אוהבים.
במאמר המוסגר, כמובן שאין לי תלונות כלפי הבחירה של נייט, ואני כמובן לא הייתי רוצה שהוא יזייף עוד מהדמות הזו, זה לא הפיתרון.
אבל הפיתרון בעיניי כן היה יכול להיות הרבה שירים כמו השיר הראשון, או לאורו לפחות...
דברים שהם לא פה ולא שם. שיש בהם מזה ומזה, אבל לא לעזוב את ההארדקור.
ואפילו אם לעזוב - אז לעזוב לשירים כמו השיר השני, שהוא אחר לגמרי מכל מה שנייט הוציא עד עכשיו, ובכל זאת מגובה בהפקה מאוד אגרסיבית והגשה כזו, וזה הופך אותו לנפלא בעיניי.
ובכל זאת, עם שמיעות נוספות, נפתחו לי עוד ועוד שירים שכן נאחזים בסה"כ בדבר הזה שרציתי; פה עוד שיר שקצת מזכיר את זה; ופה עוד שיר סתם מעט אגרסיבי... דברים לא היו מושלמים, אבל היו טובים מאוד.
ולמסקנה, בכל זאת ישנם כמה טובים הרבה יותר מהשאר בעיניי (או, כאלו שאני מתחבר אליהם הרבה יותר מהשאר), ובכל זאת אני לא מוריד מערך היצירה של נייט, ומזה שגם את השירים שאני לא אוהב - אני לא אוהב מסיבותיי, אבל עדיין מתרגש מהם ומעריך מאוד.
כשהסינגל הראשון יצא, מצד אחד ממש אהבתי אותו, ומצד שני - נוצר בי חשש גדול.
פחדתי שנייט (כמו שהיה נראה) מתנתק סופית מהאלטר־אגו שלו, ואיתו מההפקות המוכרות (דארק הארדקור), ומההגשה הזו.
ובכל זאת, כשם האלבום - התמלאתי תקווה, שאולי זה לא יהיה המצב, אלא האלבום יהיה רק תחילתה של תקווה (כשמו), והאלבום עצמו יכיל הרבה שירים כמו הסינגל הראשון, כאלו שעומדים על הגבול בין כניעה לאלטר־אגו שלו לבין התבוסה שלו.
וממש קיוויתי שזה יהיה המצב, כי הסינגל הראשון פשוט מדהים, מכל־כך הרבה בחינות.
ובכל זאת, כשהאלבום יצא - הוא באמת תיאר את החוויות של נייט כנפרד מהאלטר־אגו, ולא כנאבק בו מאבק אחרון מה שלא הפתיע כל־כך, אבל מעט ציער אותי.
בשמיעה ראשונה ממש התרגזתי, לא נהנתי מהרבה מאוד שירים, והתבאסתי ממש.
השירים שכן הזכירו את הדברים שאני אוהב בנייט היו מעטים וקצת מעוותים, ואלו שלא הזכירו - היו פשוט כמו הרבה שירים אחרים שלו (וזה ידוע שיש לנייט שני סגנונות; דארק הארדקור, ופופ מלודי, והרגיש לי שרוב האלבום הולך לאופציה השנייה).
ובכל זאת, גם כשהסקתי מסקנות ובכיתי לחברים - השתדלתי לא להיכנע לחלוטין, אלא לתת עוד תקווה (xd) לשמיעה שנייה ושלישית כמובן שצדקתי ושהרסה דברים השתנו מאז.
למסקנה, אני עדיין חושב שהשירים שאני אוהב במיוחד באלבום הם אלו שנאחזו בנייט היותר אפל, ובאלטר־אגו שנייט נפטר ממנו באלבום הזה, אבל גם מתוך השירים שפחות אהבתי, יש כמה שאני מחבב ואפילו אוהב, ושמיעות נוספות ככל הנראה יעצימו גם את זה.
אציין שגם מהשירים המלודיים ואלו שביטאו את הסגנון השני הזה של נייט - עדיין היו שהתרגשתי מהם. וזה שאני לא ממש מתחבר לסגנון לא אומר שהוא לא בוצע באופן נהדר, וחלקם באופן מרגש מאוד.
לדוגמה, בשיר האחרון יש ניגודיות מוחלטת מהשיר הראשון, כאשר זה מדבר על התקווה לנצח את האלטר־אגו, והמאבק בשיר מובע ממש כדיאלוג בוורס האחרון.
ולעומת זאת בשיר האחרון אין כבר דיאלוג, אלא מונולוג, ומלודיה. גיטרה ומילים, משהו הרבה יותר שליו, ופה נייט מדבר לבדו, ולא נאבק, אלא נפרד מהצד השני.
וזו דוגמה נהדרת בעיניי, כי זה שיר מאוד טוב, ואחד שמאוד ריגש אותי בתור אחד שעוקב מאוד בסה"כ,
ובכל זאת תוך כדי ההתרגשות - התבאסתי ומעט כעסתי. כי עם כל האהבה - זה רחוק שנות אור מהסגנון השני שאני כל־כך אוהב, ושהמעריצים כל־כך אוהבים.
במאמר המוסגר, כמובן שאין לי תלונות כלפי הבחירה של נייט, ואני כמובן לא הייתי רוצה שהוא יזייף עוד מהדמות הזו, זה לא הפיתרון.
אבל הפיתרון בעיניי כן היה יכול להיות הרבה שירים כמו השיר הראשון, או לאורו לפחות...
דברים שהם לא פה ולא שם. שיש בהם מזה ומזה, אבל לא לעזוב את ההארדקור.
ואפילו אם לעזוב - אז לעזוב לשירים כמו השיר השני, שהוא אחר לגמרי מכל מה שנייט הוציא עד עכשיו, ובכל זאת מגובה בהפקה מאוד אגרסיבית והגשה כזו, וזה הופך אותו לנפלא בעיניי.
ובכל זאת, עם שמיעות נוספות, נפתחו לי עוד ועוד שירים שכן נאחזים בסה"כ בדבר הזה שרציתי; פה עוד שיר שקצת מזכיר את זה; ופה עוד שיר סתם מעט אגרסיבי... דברים לא היו מושלמים, אבל היו טובים מאוד.
ולמסקנה, בכל זאת ישנם כמה טובים הרבה יותר מהשאר בעיניי (או, כאלו שאני מתחבר אליהם הרבה יותר מהשאר), ובכל זאת אני לא מוריד מערך היצירה של נייט, ומזה שגם את השירים שאני לא אוהב - אני לא אוהב מסיבותיי, אבל עדיין מתרגש מהם ומעריך מאוד.
באותו הנושא: