יש פה עוד אנשים שבטיפול פסיכולוגי אבל מרגישים שהם לא יכולים לספר על החיים שלהם יותר מידיי?

כן

אני חושבת שחלק גדול יחסית ממי שהולך לטיפול פסיכולוגי מרגיש ככה ואני מבינהם

זה בסדר תבנו אינטימיות

ברו תגיד בכלל תודה שאתה יכול ללכת לטיפול ההורים שלי הכי עתיקים ולא מביניפ כלום מכלום שזה נוגע לשתף

כן כי אני לא הייתי אצלה מספיק פגישות

כן זה לגמרי ככה
אבל אני חושבת שכן חשוב לנסות להתגבר על זה וכן לשתף 100 אחוז כי זה חשוב מאוד
ואחרת זה גם יכול להיות טיפול מיותר

שואל השאלה:
@

ראשית אני בת^ ואמרתי כללי שתגיד תודה וזהו אני לא תוקפת אותך זה הרי לא יביא לי תעולת לתקוף אותך

אם קשה לך להשתחרר ולהפתח
אולי תדברי עם הפסיכולוגית על זה והיא כבר תעזור לך

שואל השאלה:
^^סיפרתי לה דברים מורכבים
(היה כמה שנים שאבא שלי היה יוצא ונכנס מהכלא וסיפרתי לה את זה ) אהל אני לא מוכנה עוד ממש לדבר על זה

לא חייב לספר לה הכל את צריכה לספר מה שנוח לך לספר^

שואל השאלה:
^^^^^ סליחה שתקפתי אותך
אני מתעצבנת יחסית מהר וזה לא היה לעניין
באמצ סליחה
אני יודעת שהכוונה שלך הייתה טובב

תספרי כל דבר כשתרגישי מוכנה יכול להיות שזה יקח עוד זמן

^^ הכול טוב אני מבינה אותך לגמרי שאת מרגישה שתוקפים אותך תמיד וזה פוגע בך

הקטע בטיפול זה לבנות אמון עם המטפל.ת וליצור מרחב בטוח בשבילך לשתף. בהתחלה זה טבעי להרגיש לא בנוח
במפגשים הראשונים בטיפול שלי הייתי מקבלת התקפי חרדה לפני זה(כן, עד כדי כך), אבל זה עבר ואחרי זמן מה התחלתי להרגיש נוח עם הפסיכולוגית והבנתי שגם אם אני אומרת משהו לכאורה לא בסדר או שלי עצמי קשה לפרט עליו, זה בסדר ואני מכתיבה את הקצב. אותו דבר לגביך.
לא יודעת אם אצלך זה בא ממקום של קושי להיפתח או קושי לדבר על אירועים ספציפיים, בעיית אמון או כל דבר אחר- זה יילך וישתחרר עם הזמן. זה טבעי כרגע.
זמינה בפרטי אם תרצי 3>

זה תהליך. אני שנה וחצי בטיפול ועדיין יש דברים שקשה לי לשתף אבל לאט לאט בונים אמון ורצון לשתף..

כן!