פריקה על הפגמים שלי, אשמח אם תקראו.

זה ארוך אבל אשמח לדעתכם


-שונאת את זה שתמיד אני המכוערת מבין החברות שלי, שתמיד יגידו להן שהן יפות ורק לי יכולים לזרוק הערות מגעילות כאלה, שהן כל היום מתלוננות על הבטן שלהן כששלי הרבה יותר גדולה והכי מעצבן שהן עוד אומרות לי "את באמת מושלמת".

-אני לא מצליחה להאמין יותר לאנשים, פיזית זה לא נקלט לי במוח.
לא מצליחה לקבל מחמאות, זה מרגיש כאילו זה בא מהמקום הכי צבוע שיש או הכי בשביל לנחם אותי, זה לא מרגיש אמיתי ונכון.

-מרגישה שאני בתחרות עם אילה (חברה בין הכי טובות) שאני מנסה להיות הזאת שרוצים לדבר איתה, הזאת האחראית הלא מדורדרת והמושפעת, זאת שכיף להיות לידה כי היא כל הזמן שמחה ואף פעם לא רבה עם אנשים אחרים, וזאת שסובבים סביבה תמיד חברה.
אני מרגישה שאני נדחקת הצידה, וכשהיא נמצאת היא זאת שדוחקת אותי בדרך כלל, היא משתלטת ואני בטצת מרגישה כל הזמן שאני צריכה להתעלות עליה, מפחיד אותי כשהבנים יוצאים איתה לסחנשים, כי ככה הם יותר מעריכים אותה, יותר מתרכזים בה ופשוט אני כלום לידה.
זה מעצבן אותי כל כך בעיקר כי היא אמורה להיות חברה שלה ואנחנו לא צריכות להיות בתחרות.
זה גם מרגיש כאילו הבנים חושבים שהיא יותר טובה.

-אני חלשת אופי, לא יכולה לעמוד במילה שלי


-מרגישה כאילו אף אחד בחיים לא יאהב אותי, אני לא מצליחה לראות איך מישהו אוהב אותי בקטע זוגי, זה כואב לי כי כשאני פתאום כן רואה משהו קטן קטן אני מקבלת כאפה וזה רק מוכיח למה לא יהיה לי חבר בעשור הקרוב, אני מרגישה כל כך רחוקה מזה, כאילו בחיים אני לא אמצא את ההזדמנות הזאת, אני מפחדת לא לחוות אהבת נעורים, אני רואה איך כולם סביבי כבר התקדמו ואני באותו המקום, זה מתסכל אותי.

-לא מצליחה לקבל את עצמי כמו שאני, כל יום אני מגלה על פגם חדש שיש בי, ויש לי רצון פשוט לבכות
הקול שלי, הדיבור הלא מובן שלי, הצורת גוף שלי, השיערות בגוף, האוזניים, המצח שלי, העור פנים שלי, החוסר טאקט שלי.

-זה שאני צבועה, מגעילה וחברה רעה, לא טובה, לא מספיק תומכת ועוזרת, לא מרגישה שאני מי שהייתי רוצה להכיר.