כתבתי שיר (וויב טונה קצת) מה דעתכם?

חצי שנה עברה
הדמעה לא התייבשה,
הכאב לא התרפה
עוד הריח של הסבתות זורם לי בנשמה
והריח של האוכל, או סתם מיץ דובדבנים
אני מפחדת לראות כבר
את מה שבחר, מה שיצר אלוקים

חוזרת הבייתה מבית ספר,
למי אספר את כל הרגשות?
אז התאהבתי באיזה ילד
ארגזים, מותק, ארגזים של סיפורים
וזכרונות,
זה לא פוסט טראומה, זו דרך אחרת
לתאר מצב לא טוב

בשנייה האחרונה, לפני שנעלמת לתמיד,
הכל היה תלוי בפריפוזיה מוחית
בבוקר שאחרי זה קמתי וגיליתי
תמסדרונות שאעבור בשביל
שתחזרי לחיים,
במגש של משפחה שבורה ו-
מיץ דובדבנים.

היא פחדה שנתרחק,
היא רצתה אותי קרוב קרוב
כל הילדות שלי הבטחתי לשמור אותה
עם כל החתימות, מסמכים, עניינים
לאן נעלמו הטלפונים בשישי?
אה? המצב מדרדר חופשי,

יום העצמאות, חינה, מקווה, חנוכה
8 ימים, 8 נרות
באחד מהם נשפה עבור גיל 80,
איפה הבריאות נכללת?
אולי זה לא מהפה לאלוקים,
יותר ידיים, שכל, בירה ושיחת נפש
על פורפורציות לחיים.

בשנייה האחרונה לפני שנעלמת לתמיד,
לא הבנתי שהכל תלוי בפריפוזיה מוחית
בבוקר שאחרי זה נרשמתי למדא,
חברים, דיכאון, לימודים, בלגן, עניינים,
כתבתי מנגינות בשביל שתחזרי לחיים,
לצד ראש מרוסק ו-
מיץ דובדבנים.