קוראי ספרים כנסו שניה, מה אומרים על מה שכתבתי?

אני עומדת בחדר השינה שלנו מול האדם שאמור להגן עליי מכל הרע שיש בעולם, אבל משום מה אני עדיין לא מצליחה להרגיש בטוחה.
מלבד הריח החזק של האלכוהול שנוטף מפיו, אני מבחינה בבקבוק הוויסקי שהוא מחזיק בידו.
אני מביטה בו, עוברת על כל סנטימטר בגופו עם עיניי, אני רואה אותו אבל לא מצליחה לזהות אותו, כבר לא.
כמעט כמו אדם זר הוא עמד שם כל כך קרוב אליי שיכלתי לשמוע את נשמותיו ולהרגיש אותם על צווארי.
אבל הוא פשוט לא היה מי שזכרתי.
וסרבתי להשלים עם העובדה שהוא לא יחזור להיות מי שזכרתי.
"מי אתה?" סימנתי בשפת הסימנים, לא ידעתי מה אני מצפה ממנו לעשות.
חלק ממני רצה שהוא פשוט ינשק אותי והחלק האחר רצה שהוא יעזוב אותי ויצא מהדלת, לעולמים.
הוא לא הגיב והמשיך להתנשף בכבדות, העיניים שלו שדרו כלום ושום דבר.
זה כאב, זה כל כך פאקינג כאב.
"מי אתה" לפתע שאגתי בצעקה אך הפעם במקום לסמן בשפת הסימנים דחפתי אותו.
הוא לא זז, לא הניע עפעף.
המשכתי לדחוף אותו ולתת לו אגרופים.
"אני כבר לא מזהה אותך, אני לא יודעת מי אתה, אתה זר" צעקתי בכל כוחותיי, לא טרחתי לתרגם לשפת הסימנים, לא היה לי ספק שהוא מבין, שהוא יודע מה אני אומרת.
הנשימות שלי נעשו כבדות.
ועם כל מכה ומכה שהנחתי עליו הדמעות זלגו אחת אחרי השניה.
מכה.
"אני שונאת אותך"
עוד אחת.
"אתה כלום בשבילי"
עוד.
"אף פעם לא הייתי משהו בשבילי"
ועוד.
"הלוואי ולא היית קיים"