4 תשובות
אני
אנונימית
לא
אנונימית
מערכת היחסים בין מלכי אנגליה לכנסייה הייתה מורכבת ומגוונת לאורך זמן. בנקודות שונות בהיסטוריה, המלך נתפס כסמכות העליונה על הכנסייה, בעוד שבפעמים אחרות הכנסייה נתפסה כבעלת עצמאות מהמונרכיה.

במהלך הכיבוש הנורמני הקים ויליאם הכובש את הכנסייה הנורמנית באנגליה, שהייתה עצמאית מהכנסייה הקתולית. זה אפשר למלכים הנורמנים להשפיע השפעה משמעותית על הכנסייה באנגליה.

במאות ה-12 וה-13 צברו האפיפיור והכנסייה יותר כוח והשפעה על המלוכה האנגלית. זה נבע בין השאר מהעימותים בין הכנסייה למלוכה בנושאים כמו מינוי בישופים והפעלת סמכות הכנסייה.

בתקופת שלטונו של הנרי השמיני, היחסים בין המלוכה האנגלית לכנסייה עברו שינוי גדול. בשנת 1534, הנרי הכריז על עצמו כראש הכנסייה של אנגליה, למעשה שבר את הכנסייה הקתולית והקים את הכנסייה האנגלית כישות נפרדת.

לאורך המאות שלאחר מכן, הכנסייה של אנגליה והמונרכיה המשיכו להיות קשורים קשר הדוק, כשהמונרך שימש כמושל העליון של הכנסייה. עם זאת, תפקידה והשפעתה של הכנסייה באנגליה פחתו עם הזמן, במיוחד עם עליית החילוניות וירידה בהשפעה הדתית במדינה.
מלכי הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה וצפון אירלנד עומדים בראש הכנסייה האנגליקנית
באותו הנושא: