כתבתי שיר תגידו לי מה אתם חושבים עליו

שם השיר: אפס ביחסי אנוש

אפס ביחסי אנוש
כואב אבל כואב לא כמו מכה בתוך הראש
אין לי עוד כח להמשיך
כל המצב הזה נהיה מזמן ככ מתיש
נמאס כבר
מכל הרשתות החברתיות שמזמן כבר הפכו תחליף לחיינו

איפה הימים שהיו בהם חיים
היינו מתקשרים טיפה יותר עם אלוהים

לא רק עם אלוהים גם אחד עם השני
מרגיש שזה אבוד ולא נראלי הגיוני

מעדיף להתנתק כדי להתחבר
ואז אני אבין שאני מישהו אחר

יותר שמחת חיים
יותר רצון לחיות
ועם הזמן פשוט ארגיש
זה לא רק זה. זה עוד.

זאת אהבה עצמית
זה כח פתאומי
זה עוד מקום ופתח להכיר גם את עצמי

את עצמי האמיתי
לא תשנו אותי
ויש מצב תגידו אתה לא מציאותי

אני אגיד אתם טועים
אתם לא מציאותיים
נראלי לא הבנתם תמשמעות של החיים

תמשמעות האמיתית
זאת שתמיד נשארת
והיא תוביל אותנו גם למציאות אחרת

מציאות עם אהבה
ודיבור יותר עמוק
כזאת שלא תשאיר אותי לצפות בה מרחוק

גם קצת להתקרב
להרגיש, להתאהב
אולי אפילו איך שהוא לפתוח את הלב

את הלב שמסתגר
מפחד להשבר
והוא מתחיל לחשוב שהוא יכול להסתדר

בלי עזרה מאחרים
הם גם ככה לא עוזרים
בסוף הוא עוד ישמע תלבבות שנשברים

בגלל שקרים ועוד שקרים
של אנשים שלא מבינים שהאושר הוא בפנים האושר הוא בפנים לא בחוץ

שניה עוברת ואני מרגיש לחוץ
בזמן הזה אני רק מחפש להם תירוץ

לחיים שלי
הם לא חשובים לאף אחד
תאמינו לי
כבר עדיף להיות לבד

זה כואב אני יודע
זה בסוף גם משגע
מרגיש כמו במקלט נעול שאף אחד לא יודע

שאתה לכוד בפנים
זה כמו כאפה לפנים
אני אומנם נראה חזק
אבל בסוף אתם לא באמת מבינים

רק יודעים כמה קל זה לחיות בלי שום דרך אמת ומטרה בחיים

בחיים סתמיים של כלום ושום דבר
אם זה ימשך ככה
אז מה נשאר

נשארה לי עוד תקווה
שיום אחד זה יגיע
נעמוד כולנו ונביט ברקיע

נתפלל לאלוהים שיחזיר לנו את היופי בחיים

של דיבור עם אנשים שיחזיק תמקשים
אפילו בלי לדעת את זה
כולם מבקשים

מבקשים שהכל יחזור להיות כמו שהיה
לא ממש הכל אבל אין לי בעיה
שיחזיר את האמת והאמון באנשים
את זה בטוח בלי לדעת
כולם מבקשים

שרק תחזור תקשורת כמו שאז היה מזמן
אם תשאלו אותי
אתה רוצה?
אני אגיד אני מוכן