איך הייתם מרגישים בסיטואציה כזאת

היום הייתה לנו חלוקת תעודות אז הייתה לי הזדמנות לדבר עם המחנכת קצת.
במהלך השיחה היא שלפה תמונה שלי, מלפני 4 שנים. לפני הקורונה, בתחילת החטיבה. בתמונה רואים אותי ועוד כמה בנות שהיו חברות שלי לשעבר צוחקות יחד. היא אמרה לי "אני רוצה שתעזרי לי להחזיר אותך לשם". באותה התקופה הייתי במצב נוראי וחסר מודעות לגמרי. שמתי אחרים בפרונט ולא ידעתי מי אני.
ומאז הקורונה אני מאוד השתנתי. לטובה, מבחינתי, ולרעה, מבחינת הדרך שבה החברה מקבלת אנשים. התבגרתי קודם כל- הייתי בתמונה ההיא בת 12. עבר המון מאז. אני עברתי עם עצמי כל כך הרבה דברים שאני מרגישה שאף אחד לא יכול להכיל אדם מתוסבך כמוני. אני לא מעוניינת בשום חברות מכל סוג. וזה אמור להיות מקובל. אני הפכתי להיות אדם מאוד לא חברתי, ואני שלמה עם זה ב100%. במהלך התקופה שאחרי הלמידה מרחוק דיברו איתי המורים על זה הרבה. ואני המשכתי לסרב ללכת נגד העקרונות שלי.
הייתה תקופה שלא באתי לבית ספר המון זמן ועכשיו אני הולכת עם *המון* מאמצים בבוקר. אני לא מסוגלת לשום דבר יותר. אני על סף התפרקות, שוב. אני מרגישה שצוות המורים מותח את הגבול כדיי לראות מתי אני אתפוצץ.
המורה ידעה שזה נושא רגיש ושלא יפתחו אותו. עכשיו נחת עליי גל של עצב ועצבים- אני השתנתי, אני מצאתי את עצמי. למה אף אחד לא רואה שאני לא רוצה לחזור לנקודה אפלה שכזו?

אם זה משנה, אובחנתי בדיכאון וחרדה ואני בטיפול פסיכולוגי וטיפול תרופתי.

אני מאוד מעריכה את מי שקרא הכל ומבין❤