דעות על מה שכתבתי? יש לכם מה לשנות?

תמיד מאחלים עד מאה ועשרים כעשרים. איך יכול להיות שאצלי, המספר עשרים, מעיד על כל השברים? על כל המחשבות, הכאב והגעגועים?

איך יכול להיות שמספר אחד קטן, מחזיר אותי אחורה ומציף את כל מה שחשבתי שעבר?
איך יכול להיות, שצירוף של שתי ספרות, גורם לי לפחד ולהתפלל שיעברו השעות? והנה, אני שוב מרגישה כמו הילדה הקטנה שמתמודדת עם הלא נודע. הילדה הזו שכולם מרחמים עליה, כולל היא עצמה.


ושוב הגיע התאריך הזה, ושוב והוא מתרחק ממני אפילו יותר. והזיכרון רק דועך, דועך ושובר.
ושוב לא אזכה לחוש את כף ידו הרכה. ושוב לא אנשק אותו, וגם הפעם לא אשרט מהזיפים, ולעולם לא אזכה לטעום עוד מהסירים. והצפצוף הזה שהתחננתי שיפסיק? אולי לא הערכתי אותו מספיק.

שמונה עשרה.. תשע עשרה.. עשרים..
עוד חודש, ועוד חצי שנה, ויום אחד גם עשור.

הלוואי שלא הייתי יודעת לספור.