המונולוג שכתוב בתיאור הוא נחשב מסוגת דרמה?

וילסון מת בחדר במלון בטיימס סקוור, ערירי - מגלים את הגופה שלו ארבעה ימים אחרי. ברינגר יורה בעצמו. אלברט מתחיל עם סיגריות,יותר לא שומעים עליו. טומילנסון מת מאלכוהול, קריגן נהיה מכור לאופיום, קיפובר כותב לטלויזיה, סודינסון מת מאלכוהול, דרבי מת מאלכוהול, אפר - אלכוהול.
בונדי נהיה משוגע. כץ נהיה משוגע.
ברטלי מת מסיפיליס, ונס בתאונת דרכים. אימינגר - סמים... כל מי שאני מכיר עובר טרגדיה נוראית.
בדיוק קראתי שיחה שהיתה לי אתמול. עם ברטלי זאת לא היתה ממש שיחה, אבל מסתבר שהוא כתב כל מילה. למה הוא רשם את זה? למה אנחנו כל כך תיעודיים? מה, אנחנו לא יודעים ש...? כולם רושמים הכל כאילו אנחנו עושים איזו היסטוריה, כאילו אנחנו היסטוריה.
כאילו זה שנון או מסכם את זמננו. כולנו בטוחים כל-כך, מלאים, מפוטמים בחשיבות עצמית. אני קורא דברים שאמרתי לפני שלושה שבועות, ודברים שאמרתי לפני שלוש שנים, ומשהו שאמרו לי בחזרה. ומשהו שנאמר והוצא מהקשרו, ודברים שהשיבו בחזרה והוצאו מהקשרם. גידג'ר?
(ביט.)
אנחנו נשמעים כולנו אותו דבר.
חשבתי שכל אחד מאיתנו כל כך מיוחד.
האמנתי שלכל אחד מאיתנו יש קול ייחודי. חשבתי שהדקויות שלנו חיוניות.
אני לא מצליח לשמוע אותן יותר.
כשאני קורא אותן... אני לא מצליח לשמוע אותן יותר.
כולנו נשמעים אותו דבר.
(ביט.)
כולנו נשמעים כמו העבר.
אפילו אתה, גידג'ראפילו אתה שנראית ההפך מכל מה שישהיית בסך הכל הכל קצב אחר באותה מוסיקהאני לא רוצה לחשוב על זה.
(הוא חוצה לכיוון החלון.)
בחוץ ברחוב יש אישה שעומדת מול חלון-ראוה. הסנטר שלה נשען על האצבע. היא מנסה להחליט אם היא רוצה לקנות שמלה. בצד השני של הרחוב- היא לא רואה את זהמישהו מצלם אותה.
אני יודע איך התמונה שתצא מזה תראה. כל הצבעים של האפור והאור מאוגד מאחוריה, כמו רוח רפאים. .. כל זה קרה לפני כל כך הרבה שנים. תסתכל עלינו, גידג'ר - אנחנו תקופה. זה לא בגדים מה שאנחנו לובשים- אלו תלבושות, תחפושות.

אני על הקצה של הכל, וזה כאילו הסוף.
הכל נראה מסתובב סביבי, ואני לא יכול לזוז.
מאז שזה התחיל, אני לא יודע למה, אני מרגיש חולה..
אני מרגיש אשם...
שום דבר לא קשור לכלום...
יכול להיות שאלו היו החיים שלי?