נמאס לי לשמוע הערות של " למה אני שקטה" למה אין לי חברים" כולם רואים אותי בתור בחורה מוזרה , ובאמת לא יודעת איך להתמודד?

לא בחרתי להיוולד ככה, הילדה השקטה, הסגורה, זאת שכמעט אף פעם לא מדברת, באמת שרציתי להיות כמו כל השאר. נורמלית.
ומאוד מאוד קשה לי עם האופי שלי שלא תואם את האופי של כל האחרים.
מאז הגן והיסודי לא תקשרתי עם אנשים , לא יכולתי.
וגם בחטיבה ובתיכון. הייתי כל הזמן לבד. תמיד זו שיושבת בצד. תמיד זאת שאין לה חברות. תמיד שאלו אותי "למה את שקטה?", "למה את לא מדברת?" ולא הבנתי למה. למה שואלים דבר כזה?

בחיים לא אשכח את המבטים מלאי הרחמים שהופנו כלפיי. עם הזמן הרחמים הפכו לסלידה ממני .

גם היום בצבא, שאלות כמו למה את שקטה נשאלות פה ושם. נמאס לי מזה...
נמאס לי שנועצים בי מבטים רק בגלל שאני לבד. כאילו זה לא נורמלי .
אם רק היו מנסים להתקרב, להיפתח אלי, אז אולי גם אני הייתי נפתחת. אמנם מאוד מאוד לאט ועם קשיים רבים אבל הייתי נלחמת בזה ועושה את המרב ובסוף היו מגלים אדם מאוד נחמד עם לב זהב. אבל לא. אפילו לא ניסו, ישר שפטו.
וזה לא שלא ניסיתי. כולם כבר היו בחבורות ,וכשאני ניסיתי להשתלב לזרוק מילה פה ושם ישר הייתה שתיקה.

ומה שהכי פוגע שאפילו המשפחה שלי רואה בי כעוף מוזר
הבני דודים אמרו להורים שלי" היא שונה משאר האנשים" רמזו שאני מפגרת
יש לי שכנה בגיל הפנסיה משעמם לה בחיים אז באה אלינו הרבה הביתה והיא תמיד רואה שאני לבד בבית ,בלי חיי חברה אז רמזה להורים שאני אוטיסטית כי אין לי חברים כבר שנים

וזה מה שהכי כואב יותר מהבדידות שכולם רואים אותי שונה מהשאר, הם מחשבים אותי כילדה מפגרת .
כשאימא שלי סיפרה לחברות שלי שאני מתגייסת הן אפילו לא האמינו לה וצחקו בפנים כי לא האמינו שזה אפשרי שיגייסו מפגרת כמוני בצבא, אפילו תעודת בגרות הם לא מאמינים שיש לי
ואני לא מבינה מאיפה כל ההשערות האלה מגיעות לאנשים ממני . נפלתי בחיים האלה ושקעתי עמוק במשך שנים בבדידות אבל זה לא אומר שאני מפגרת אבל כולם רואים אותי ככה ואני לא יודעת איך להתמודד עם זה?