סתם פריקה על חלום שלי שאף פעם לא יתגשם...

כשהייתי בת אחד עשרה אבא שלי לקח אותי לראות מחזמר בפעם הראשונה בחיי. מאז, חלמתי להיות שחקנית וזמרת. לא בגלל הקהל. לא כי רציתי להיות מפורסמת. בכל פעם שאני רואה הצגה או מופע, אני רוצה לעמוד שם במקום השחקנים. אני רוצה לרגש. להצחיק. להביא את עצמי. אין לי דרך לתאר את התחושה הזאת, אבל אני לא מצליחה להוציא את החלום הזה מהראש שלי. הבעיה היא שההורים שלי חושבים שבגלל שאין לי קשרים בתעשייה אין לי סיכוי להצליח. הם טוענים שסבא שלי (שהיה שחקן לא מוצלח) אהב את זה כמוני, והרס לעצמו את החיים עם העקשנות שלו לשחק. הם חושבים שכל מה שמעניין אותי זה לעמוד על הבמה ולקבל מחיאות כפיים. אבל זה לא נכון. אני מבינה עם הראש שכנראה שאף פעם לא אצליח. אבל הלב שלי לא יכול להירגע. ביקשתי מהם המון פעמים לרשום אותי לפיתוח קול, רק לנסות, אבל הם מסרבים. מתוך יאוש התחלתי להשקיע המון בכלי נגינה קלאסי תזמורתי, וניסיתי לשכנע את עצמי שזה אותו דבר כמו לשיר ולשחק. אבל זה לא. כרגע אני לומדת את הכלי הזה באופן מקצועי מאוד, במסלול שמכוון לתואר במוזיקה קלאסית. בקיצור, אני כבר לא יודעת מה לעשות עם החיים שלי. אני רוצה לנגן, אני אוהבת את זה, אבל זה לא כמו לשיר. למרות זה אני בכל זאת לא יכולה לראות את החיים שלי בלי הנגינה, למרות שזה לא החלום הראשוני שלי. וביקשתי מההורים שלי תמיכה המון פעמים, והם מסרבים. מה לעשות? לוותר על החלום? להשלים עם זה שכנראה לעולם לא אהיה מאושרת? או לנסות לעשות משהו? ועם כן איך? אני פשוט מתוסכלת ובאמת שאין לי מושג מה לעשות. עם קראתם עד לכאן, אני מעריכה את זה מאוד ❤